תהלים, פרק ק״ט, פסוק ט״ז

הפסוק מציג כתב אישום חריף כנגד אדם רשע, ומנגיד בין אטימות לבו המוחלטת לבין אכזריותו הפעילה כלפי החלשים והפגיעים ביותר.

ההאשמה הראשונה מתמקדת במחדל המוסרי, יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד. הפרשנים מסבירים כי לאדם זה הייתה היכולת לעזור ולהיטיב עם אלו שהיו זקוקים לכך, אך הוא נמנע מכך לחלוטין [אבן עזרא, מצודת דוד]. הוא שקע והתרגל כל כך למעשי רשע, עד שבכל ימי חייו לא זכר לעשות אפילו מעשה חסד אחד [רד"ק, מאירי]. לעומת הפירוש הכללי, יש המייחסים מילים אלו לדמותו ההיסטורית של עשו שכפר בטובה; הוא לא עסק באבלות על מות סבו אברהם [רש"י], ושכח את החסד הגדול שעשה עמו יעקב כאשר הציל את חייו והאכיל אותו בנזיד העדשים בהיותו עייף וקרוב למוות [אלשיך].

במקום להיטיב, הרשע בחר באקטיביות אכזרית: וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת. המילה וְנִכְאֵה משמעותה שבירה [מצודת ציון], והיא מתארת אדם שלבו כואב, סובל ושבור מרוב צרות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הרשע הוסיף על צרותיהם של אותם אנשים ענווים ושבורי לב ורדף אותם מתוך מטרה ברורה להמיתם [מאירי, מצודת דוד].

באשר לזהותו של אותו קורבן המסומל במילים אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. מחד גיסא, יש המפרשים כי דוד המלך אומר את הדברים על עצמו, כמי שנרדף על ידי אויביו כשהוא חסר אונים, עני ושבור לב [רד"ק, אבן עזרא]. מאידך גיסא, בהמשך לקו ההיסטורי, הקורבן הנרדף מזוהה עם יעקב אבינו שסבל מרדיפותיו של עשו [אלשיך], או כסמל לעם ישראל כולו [רש"י].