האדם מעצב במו ידיו את גורלו, ובחירותיו המוסריות הופכות למציאות חייו. מי שבוחר בדרך של רוע והרס, מושך אל עצמו את אותה מציאות בדיוק, בעוד שהדחייה של הטוב מרחיקה ממנו כל אפשרות לשפע.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת המושג וַיֶּאֱהַב קְלָלָה, שכן קשה להניח שאדם יאהב להיות מקולל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באהבת המעשים הרעים עצמם. האדם הרשע אוהב לבצע מעשי חמס ופשע, אף שהוא יודע שמעשים אלו מעוררים את קללת הבריות כלפיו. מכיוון שהוא מסרב לחדול מדרכו הרעה, הרי שבהתנהגותו הוא למעשה מזמין את הקללה [מצודת דוד, מאירי]. במובן דומה, התנהגותו היא הסיבה הישירה לכך שאיש האלוהים נאלץ לקלל אותו [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים זאת במישור האמוני, ולפיהם הרשע אהב את קללתו של ה' בכך שבחר לכפור בו [רש"י]. גישה נוספת רואה בכך רמז לעשיו, שבחר בחלקו בעולם הזה החומרי, המקושר למוות ולקללה, וויתר על חיי העולם הבא [אלשיך]. במישור הבין-אישי, מוסבר כי הרשע פשוט לא חשש מקללתו של דוד [רד"ק], או שאהב להשתמש בקללות בדיני שמים כדי לפגוע בו [מלבי"ם].
כתוצאה ממעשיו, וַתְּבוֹאֵהוּ הקללה. הפרשנים מציינים כי הפועל כתוב בלשון עבר אך משמעותו היא לעתיד, שכן זוהי דרכה של לשון הנבואה לבטא ודאות מוחלטת של התרחשות [רד"ק, מאירי]. מכיוון שאהב את הקללה בשעת גדולתו, היא תבוא עליו לבסוף [ביאור שטיינזלץ], עד כדי כך שהיא כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממהותו, כמו בגד שהוא עוטה על עצמו [מלבי"ם].
במקביל ליחסו לקללה, הרשע וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה. חוסר החפץ בברכה מתבטא בכך שלא רצה להיטיב את מעשיו ולהתאהב על הבריות כדי לזכות בברכתם [מצודת דוד, מאירי]. הוא סירב לעשות חסד עם יריבו כדי לזכות לברכתו [רד"ק], ולכן וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. כפועל יוצא מכך, גם כאשר יזכה הנרדף לברכה מאת ה' במקום הקללה שספג, לרשע לא יהיה שום חלק בה, והברכה תישאר רחוקה ממנו לעד [מלבי"ם].