מציאות כואבת של אהבה שאינה נענית, אלא נתקלת באיבה יוקדת, מעמידה את האדם בפני מבחן רוחני עמוק. אל מול השנאה, בוחר המשורר שלא להשיב מלחמה באותו המטבע, אלא להתכנס אל תוך מהותו הפנימית ולהפוך את עצמו לתפילה.
המילה יִשְׂטְנוּנִי נגזרת משורש שטנה, ומשמעותה איבה ושנאה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק מתאר כפיות טובה קיצונית: בעוד שהמשורר אהב את אויביו בעבר, הם הפכו למקטרגיו ונוטרים לו טינה בלבם. עם זאת, חלק מהמפרשים קוראים את הפסוק במישור הלאומי, כביטוי למצבו של עם ישראל בגלות. לפי כיוון זה, מדובר בשנאת חינם מצד אומות העולם, שאינה נובעת מסכסוך ממשי [מאירי], או לחלופין, שנאה שמתעוררת דווקא בשל אהבתו של עם ישראל לה' ומסירותו לקיום המצוות והמועדים [אלשיך].
תגובתו של המשורר לשנאה מקופלת במילים וַאֲנִי תְפִלָּה. מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא "אני איש תפילה". מתוך המקורות עולות שתי גישות עיקריות באשר למשמעותה ועוצמתה של תגובה זו.
הגישה הראשונה רואה באמירה זו ביטוי של חוסר אונים פיזי מול עוצמה רוחנית. מול אנשי המלחמה, המשורר אינו חורש רעה ואינו פונה להשתדלות טבעית או לתכסיסים, שכן אין בידו אלא תפילה ותחנונים לה' שיציל אותו מידם [רד"ק, אלשיך, מאירי]. דוד המלך אינו מגדיר את עצמו רק כאדם שמתפלל, אלא כמי שכל מהותו ועצמותו היא תפילה תמידית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. נוסף על כך, לשון היחיד בפסוק יכולה להתפרש כקולה של כנסת ישראל כולה, הדוברת בלשון יחיד בגלות, ומאחדת את כוחותיה בתפילה משותפת ממקומות שונים, כפי שעשו משה ומרדכי בעתות משבר [אלשיך].
הגישה השנייה חושפת רובד עמוק ואצילי אף יותר: התפילה אינה מופנית רק להצלת המשורר, אלא היא נישאת בעבור האויבים עצמם. למרות שהם משיבים לו רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבה, המשורר ממשיך להיות איש תפילה עבורם ומתחנן בעדם בעת צרותם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. ביטוי מובהק לאצילות לאומית זו מובא במדרש, המקביל את הפסוק להקרבת שבעים הפרים בחג הסוכות, שנועדו להתפלל על שבעים אומות העולם כדי שירדו להן גשמי ברכה [מאירי].