המשורר מוצא את עצמו נצור לא רק על ידי אויבים פיזיים, אלא בתוך סביבה עוינת ורעילה של השמצות. בעת הצלחתו האויבים שתקו, אך כעת, ברגעי נפילתו, פורצת השנאה החבויה והופכת לתוקפנות גלויה ונטולת עילה [ביאור שטיינזלץ].
המילים וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי מפורשות על ידי רוב הפרשנים כחסרות את האות בי"ת, כלומר יש לקרוא זאת כאילו נכתב "ובדברי שנאה", שבאמצעותם הקיפו וניאצו את המשורר [אבן עזרא, מאירי]. גישה אחרת רואה בכך תיאור ציורי, לפיו דברי השנאה עצמם הם אלו שהקיפו אותו [אבן עזרא]. דברי השנאה הללו לא תמיד נאמרו בפניו, אלא הקיפו אותו מבחוץ ומאחורי גבו [אלשיך], ויש שרואים בכך תיאור של עוינות עמוקה שהוסתרה בלב האויבים [מצודת דוד]. מבחינה היסטורית, מדובר בהשמצות שדיברו על דוד המלך בפני שאול, והם אלו שגרמו לשאול לצאת למלחמה ולהקיף אותו כדי ללכדו [רד"ק].
לגבי המילים וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם, הפרשנים מסכימים כי מבחינה לשונית משמעות המילה וילחמוני היא "וילחמו עמי". המלחמה הזו מוגדרת כמלחמת חִנָּם, משום שהיא נעדרת כל הצדקה והמשורר מעולם לא גמל לאויביו רעה [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, לא רק שהוא לא פגע בהם, אלא שהוא עשה עמהם רק טוב וגמל להם חסדים רבים [מאירי]. על אף חפותו המוחלטת, האויבים מתאגדים ונלחמים בו במטרה להשמיד, להרוג ולאבד [אלשיך].