תהלים, פרק ק״ט, פסוק י״א

קריסה כלכלית מוחלטת ואובדן נכסים לטובת זרים עומדים במוקד קללה זו, המכוונת נגד אדם שמאבד את כל רכושו מבלי להותיר דבר ליורשיו.

הפרשנים מסבירים כי הנוֹשֶׁה הוא המלווה ובעל החוב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. באשר לפעולתו של הנושה, המילה יְנַקֵּשׁ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש של מוקש ומלכודת. כלומר, בעל החוב יטמין פח ויציב מלכודות כדי ללכוד ולקחת לעצמו את כל נכסיו של החייב. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון חיזור ורדיפה בלהיטות, או מלשון נקישה ורעידה, ואף במשמעות של היצמדות ונגיעה בכל רכושו של החייב [רש"י]. גישה נוספת רואה בכך תיאור כללי של עוני ודוחק שיאחזו באדם בימי חייו [אבן עזרא].

תהליך ההתרוששות מתואר גם במונחים מעשיים של שקיעה בחובות: המלווה עלול להכשיל את החייב באמצעות גביית ריבית הולכת ומצטברת עד שיאבד את נחלתו, או שהחייב ייאלץ למכור את נכסיו בהפסד עצום ובזול בהיעדר קונים, מצב השקול לביזה ולשלל [המאירי].

החלק השני של הפסוק מתאר כיצד זָרִים, אנשים נוכרים שאינם ראויים לרשת אותו, וְיָבֹזּוּ, כלומר יבזזו וישללו, את יְגִיעוֹ, שהוא העושר והרכוש שאותו צבר בעמל, ביגיעה ובמשך זמן רב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. התוצאה הטראגית של מהלך זה היא שהאדם לא ימצא עזר, וכל עמלו יילקח ממנו כך שלא יישאר לו מאומה להוריש לבניו [מלבי"ם, מצודת דוד].

לצד הפשט, ישנם פרשנים המעניקים לפסוק רובד היסטורי ומדרשי. יש הרואים בנושה רמז ליעקב אבינו, אשר יגבה מעשו את עבודתו ויישען על ממונו [רש"י]. פירוש אחר קושר את הפסוק לסיפור מגילת אסתר, לפיו הנושה הוא מרדכי היהודי שהמן נמכר לו לעבד בגין חובותיו, ולכן זרים בזזו את רכושו של המן במקום שיועבר לבניו [אלשיך].