התמודדותו של האדם מול אויבים אינה מסתכמת תמיד באיום גלוי, אלא לעיתים קרובות בפגיעתה הקשה של הצביעות והרמייה. זעקתו של הנרדף מופנית כנגד אלו שתוקפים אותו מתוך רשעות חסרת עכבות, שקרים והעמדת פנים.
מבחינה תחבירית ולשונית, הפרשנים מסבירים כי הצירוף וּפִי מִרְמָה מכוון לפיו של איש מרמה, כאשר המילה "פה" משמשת כמושא של הפועל פָּתָחוּ, כלומר הרשע ואיש המרמה פתחו את פיהם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. יש המדגישים כי הכוונה היא לפה שמתמיד לדבר במרמה באופן קבוע ושיטתי [מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בפער הכואב שבין הפנים לחוץ, בין הדיבור למחשבה. המילים דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר מתארות אויבים שכאשר הם ניצבים מול האדם ומדברים איתו, הם מעמידים פנים של אוהבים ודורשי טוב. מטרתם במצג שווא זה היא להסיר את חשדו כדי שלא יישמר מפניהם, בעוד שמאחורי גבו הם חורשים רעות, מדברים עליו סרה וזוממים להפילו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. המלבי"ם מחדד חלוקה זו ומסביר כי פִי רָשָׁע מתאר את השנאה ולשון הרע שהם מפיצים שלא בפניו כדי לפגוע בו חינם, ואילו וּפִי מִרְמָה מתייחס לדיבור השקרי והמתחזה לאהבה כשהם מדברים איתו פנים אל פנים.
לצד הפירוש האישי, קיימת שכבת פרשנות היסטורית ולאומית, הרואה במילים אלו את קולה של כנסת ישראל בגלות, המותקפת על ידי צריה השונים. לפי גישה זו, המילה רָשָׁע מכוונת לעשיו ואדום [רש"י]. האלשיך מרחיב קו מחשבה זה אל ימי גלות פרס ומזהה את הכתוב עם אירועי מגילת אסתר: פִי רָשָׁע הוא אחשורוש שביטל את בניין בית המקדש, ופִי מִרְמָה הוא המן שפעל בערמומיות. הלְשׁוֹן שָׁקֶר מתבטאת בסעודה הגדולה שעשו, שבה דיברו אל ליבם של ישראל כאילו הם חולקים להם כבוד ואהבה, אך למעשה טמנו להם פח במרמה, במטרה להחטיאם ובכך להביא לאובדנם. מתקפות אלו, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה הלאומית, נובעות כולן משורש של רשעות ורמייה [ביאור שטיינזלץ].