תחושת השפלות והפגיעות האנושית מגיעה לשיאה כאשר המצוקה החיצונית מחלחלת אל תוך הנפש פנימה. המשורר מעיד על עצמו כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, ביטוי המייצג אדם נכנע, מושפל ושבור לב הנרדף על ידי אויביו [מצודת דוד, מלבי"ם]. העוני מורגש בעוצמה כואבת במיוחד דווקא אצל מי שחווה בעברו עושר ותענוגות וכעת נמצא בגלות ובחוסר כל [אלשיך].
מצב זה מוביל לקריסה פנימית, המתוארת במילים וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי. מבחינה דקדוקית, המילה חָלַל אינה תואר אלא פועל בזמן עבר [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות הפועל היא הריגה ומוות, כלומר לבו של המשורר נהרג בקרבו מרוב פחד, יגון וצרות. מכיוון שהלב הוא מקור החיות של האיברים, העני אינו רק נחשב כמת באופן סמלי, אלא הוא בגדר מת ממש [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, אלשיך, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון חלל וריקנות, ולפיהם הלב התרוקן לחלוטין מתחושות של חיוניות, ביטחון וכוח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף של הפסוק עולה מתוך מדרשי חז"ל, הלוקחים את המילים וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי אל המישור הרוחני והמוסרי של דוד המלך. גישה אחת מפרשת כי דוד הצליח להרוג את יצר הרע שבתוכו, כך שלבו נותר "חלל" וריק מיצר זה, והוא נשפט ונשלט על ידי יצר הטוב בלבד. לפי תפיסה זו, חטאו הידוע של דוד לא נבע מפגם פנימי או מחולשה ליצר, אלא סובב מאת ה' כדי להורות דרך תשובה ליחיד שחטא. עם זאת, דעה חלופית בחז"ל שוללת את הרעיון שדוד הרג את יצר הרע, ומסבירה כי הפסוק אינו עוסק במדרגתו הרוחנית, אלא פשוט מתאר את צערו העמוק והכאב שהוא זוכר ומבטא [תורה תמימה].