תהלים, פרק ק״ט, פסוק כ״ב

המשורר שרוי בשפלות ובחוסר כל ומעיד על עצמו כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, בהיותו אדם נכנע, שבור לב ונרדף על ידי אויביו. מצוקה זו כואבת בעוצמה רבה במיוחד עבור מי שחווה בעברו עושר וכעת נמצא בגלות. הסבל החיצוני מוביל לקריסה פנימית, ולכן הוא חש כי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי. משמעות הדבר היא שלבו מת בתוכו מרוב פחד ויגון, או שהתרוקן לחלוטין מכל חיוניות וביטחון ונותר בו רק צער עמוק. ברובד הרוחני יש המפרשים ריקנות זו כהתגברות על יצר הרע במציאות שסובבה מאת ה', אך אחרים שוללים זאת ורואים במילים אלו אך ורק ביטוי לכאב טבעי ופשוט.