המשורר מתאר את תחושת ההשפלה החברתית העמוקה ואת הניכור שהוא חווה מצד סביבתו, המגיבה למצבו הפיזי והנפשי הירוד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם מבטא את הלעג והבזיון שהאויבים רוחשים לו בעקבות חולשתו, דלותו ומראהו הכחוש והרזה. יש המציינים כי רזון זה נובע מריבוי צומות [מצודת דוד].
כאשר האויבים יִרְאוּנִי, הם יְנִיעוּן רֹאשָׁם. משמעות המילה יְנִיעוּן היא תנועה [מצודת ציון], והנעת הראש משמשת כאן כמחווה גופנית מובהקת של זלזול, בוז ולעג למראה סבלו.
מעבר לפירוש המקובל, קיימות גישות המעמיקות במשמעותה של תנועה זו. יש שרואים בכך תיאור של הידרדרות והקצנה ביחס האויבים: בתחילה הם היו מחרפים אותו בדיבור, אך כעת, מרוב שבשרו כחש והוא שפל בעיניהם, הם אפילו אינם טורחים לדבר בו רעה, אלא מסתפקים בהנעת ראש אילמת של בוז מוחלט [אלשיך]. גישה נוספת מציעה כי תנועת הראש המזלזלת אינה נובעת רק ממראהו החיצוני, אלא גם מתגובה לכך שהמשורר מסרב להיגרר אחריהם ולהתכבד בחברתם. לצד זאת, ייתכן שזוהי פשוט תגובה אוטומטית של סלידה המתרחשת בכל עת שהם נתקלים בו [המאירי].