תחושות של ארעיות, חוסר אונים ונדודים בלתי פוסקים מלוות את הדובר, החש כי חייו חומקים ממנו וכי יציבותו הפיזית איננה קיימת עוד. הוא נתון לחסדיהם של כוחות חיצוניים המטלטלים אותו ממקום למקום ללא מנוח.
הדימוי כְּצֵל־כִּנְטוֹת֥וֹ מתאר את צללי הערב. כאשר השמש נוטה לשקוע והחשכה יורדת, הצל מתארך אך נותר חסר כל ממשות, מצב המסמל את התקרבותו של האדם אל קצו [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מדגישים את המהירות שבה הצל חולף ונעלם, כמשל לימיו של הדובר שעוברים במהירות וללא שמחה, תוך שכוחו הפיזי ותוקפו הולכים ואוזלים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. זווית התבוננות שונה מציעה כי הדימוי לצל מבטא חוסר שליטה. כשם שצל אינו נע מעצמו אלא נגרר אחר העצם המטיל אותו, כך הדובר אינו הולך מרצונו החופשי, אלא נדחף לגלות וטלטולים בעל כורחו על ידי כוחות המכריחים אותו לכך [מצודת דוד]. לעומת גישות אלו, יש מי שרואה בחלקו הראשון של הפסוק תיאור של עבר רגוע, שבו הדובר התהלך לאט ובעדינות מתוך חיי עונג ורוך, בטרם התרחש השבר [אלשיך].
בהמשך הפסוק, המילה נִנְעַרְתִּי מבטאת תנועה חזקה, פתאומית וטרודה [מצודת ציון], ויש בה אף משמעות של מחנק, בלבול וטירוף הדעת [רש"י]. הדובר מדמה את עצמו לארבה במילה כָּאַרְבֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהארבה מסמל נדודים אינסופיים וחוסר יציבות. בדומה לארבה שאין לו קן קבוע משלו והוא מועף על ידי הרוח ממקום למקום ומגדר לגדר, כך הדובר נע ונד ללא הרף וללא מקום בטוח להשתקע בו. מציאות זו מקבלת ביטוי היסטורי בבריחתו של דוד מפני שאול, כאשר בכל פעם שנודע לשאול מקום הימצאו, נאלץ דוד לנוס שוב [רד"ק]. המעבר ממצב של שלווה לטלטלה אלימה זו מדגיש את עוצמת המשבר, כקפיצה פתאומית וחסרת גבולות לתוך מציאות של נדודים [אלשיך, אבן עזרא].