נסו לדמיין חרק קטן שמתעופף ברוח החזקה, בלי שיש לו בית לחזור אליו או קן חם להסתתר בו. זו בדיוק ההרגשה הקשה של אדם שמרגיש חסר אונים וצריך לנדוד כל הזמן בלי מנוחה, ממש כמו דוד המלך כשנאלץ לברוח שוב ושוב מפני שאול, ובכל פעם מחדש לחפש לעצמו מקום מסתור.
הוא מתאר את חוסר האונים הזה ואומר שהוא מרגיש כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ. בערב, כשהשמש שוקעת, הצל שלנו מתארך מאוד, אבל בעצם אין בו שום דבר אמיתי והוא חולף ונעלם במהירות. בנוסף, צל לא יכול ללכת לאן שהוא רק רוצה, אלא הוא תמיד נגרר אחרי מי שמטיל אותו. כך דוד מרגיש שהכוח שלו הולך ונגמר, ושהוא לא בוחר לאן ללכת אלא נדחף לנדודים בעל כורחו. הוא משתמש במילה נִנְעַרְתִּי כדי לתאר איך הוא מטולטל ונזרק בפתאומיות ובבלבול גדול. הוא מרגיש ממש כָּאַרְבֶּה, אותו חרק שאין לו מקום קבוע והרוח מעיפה אותו בלי סוף. כמו הארבה, כך גם הוא קופץ ונודד ממקום למקום, בלי פינה שקטה ובטוחה שיוכל להישאר בה.