הקללה הקשה המובעת כאן מתארת ניתוק חברתי מוחלט ושלילת כל חמלה מהאדם הרשע ומצאצאיו. עונש זה מגיע בבחינת מידה כנגד מידה, שכן הרשע עצמו התאכזר ולא זכר לעשות חסד בחייו [אבן עזרא].
הבקשה אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד מתייחסת לתקופה שבה האדם עדיין חי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי לא יהיה לו שום אוהב שיטה כלפיו חסד [מצודת דוד], וכן שאף אחד מנושיו לא ירחם עליו ולא יאריך לו את זמן פירעון חובותיו [מאירי].
החלק השני של הפסוק, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו, מתייחס למציאות שלאחר מותו, כאשר בניו יהפכו ליתומים שינועו ויחפשו פת לחם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הפרשנים עומדים על ההבדל שבין "חסד" ל"חנינה" ביחס לאותם יתומים: מצד אחד, לא יימצא אדם שיגמול לבנים ויחזיר להם חסד כהכרת הטוב על מעשים שאביהם עשה עבורו בעבר [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם]. מצד שני, אפילו בתורת צדקה ורחמים חינם, לא יהיה מי שיחונן ויעזור ליתומים אלו [אלשיך, מלבי"ם].