דניאל, פרק ו׳, פסוק ד׳

יצא לכם פעם להיות ממש טובים במשהו, עד כדי כך שכולם מסביב שמו לב לזה מיד? זה בדיוק מה שקרה לדניאל בארמון המלך. דניאל היה מִתְנַצַּח, כלומר הוא בלט, הצליח והתגבר על כל שאר השרים. ההצלחה הזו לא הגיעה מתוך גאווה או רצון להעליב אחרים, אלא כׇּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ. הפירוש של המילים האלו הוא ששכנה בדניאל רוח מיוחדת מאת ה' ושפע של חכמה שעזרה לו להבין כל דבר בצורה הכי נכונה ואמיתית. המלך ראה את הכישרון המיוחד הזה ועֲשִׁית, כלומר הוא חשב ותכנן, למנות את דניאל להיות אחראי עַל־כׇּל־מַלְכוּתָא, על כל האימפריה הענקית שלו. המלך הבין שהרבה יותר חכם לתת לאדם אחד מוכשר לנהל את המדינה, בזמן שהוא עצמו יוכל לצאת למלחמות בראש שקט, ממש כמו שיוסף ניהל את מצרים עבור פרעה. אבל התוכנית הזו עוררה בעיה גדולה. בהתחלה, שאר השרים קיבלו את ההצלחה של דניאל כי הם ידעו שהחכמה שלו היא מתנה מה', אבל ברגע שהם ראו שהמלך ממש מתכנן להפוך אותו לשליט עליון מעליהם, נדלקה בהם אש של קנאה. הם התחילו לכעוס ולחפש תירוצים כדי להפיל את דניאל מהתפקיד שלו.