במעמד שמימי נשגב של דין ומשפט, מתגלה מערכת ההשגחה האלוהית במלוא תפארתה ואימתה. מראה זה ממחיש את שלטונו הנצחי של ה', הניצב בניגוד מוחלט למלכויות הארץ החולפות, ומנהיג את עולמו באמצעות כוחות רוחניים עצומים.
החזון נפתח בתיאור נְהַר דִּי־נוּר, נהר או נחל של אש בוערת [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים צירוף זה כ"נהור אש", כלומר אור של אש [אבן עזרא]. במובן העמוק יותר, אש זו אינה גשמית, אלא משל להאצלת האור והכוח האלוהי. הנהר מסמל את עולם המלאכים נושאי הכסא, המשמשים כשלוחיו של ה' להעברת שפעו וכוחותיו לעולמות כולם [יוסף אבן יחיא]. הנהר נָגֵד וְנָפֵק מִן־קֳדָמוֹהִי, מושך ויוצא מלפניו, ביטוי הממחיש כיצד השפע והאור נאצלים ויוצאים מאת ה' החוצה אל העולמות התחתונים ואל מערכות הגלגלים [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
סביב כסא הכבוד ניצבים המוני מלאכים: אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן. אלפי מלאכים משרתים את ה', ועשרות אלפים עומדים לפניו [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. חלוקה זו אינה מקרית; מפרשים מזהים כאן היררכיה שמימית. הרבבות העומדים "לפניו" הם השרים העליונים הנמצאים קרוב יותר אל הכסא, בעוד שהאלפים ה"משרתים" אותו הם המלאכים המופקדים על הזרמת השפע לעולמות הנמוכים יותר [מלבי"ם]. ריבוי עצום זה של משרתי עליון מודגש במכוון, כדי לשלול תפיסות פילוסופיות שניסו להגביל את הכוחות הרוחניים למספר מצומצם של עילות [יוסף אבן יחיא]. מן ההיבט של מסורת הטקסט, ניכר בפסוק פער בין הכתיב לקרי, כאשר מילים כמו "אלפים" ו"רבון" נכתבות בצורה אחת אך נקראות כ"אלפין" ו"רבבן" [מנחת שי].
שיאו של המעמד הוא המשפט עצמו: דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. בית הדין של מעלה, או עדת המשפט, מתיישב לדון את העולם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. אלו הם ספרי הזכרונות, בהם רשומים מעשיהם, עבירותיהם ורעותיהם של בני האדם, והם נפתחים כעת כדי לעיין בהם ולחרוץ את הדין [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, חרף אימת הדין והאש הבוערת, מראה זה רווי ברחמים. הופעתו של ה' בחזון כזקן ששערותיו ולבושו לבנים כשלג, נועדה לרמז כי ביושבו על כסא המשפט, הוא עתיד לנקות את עמו מפשעיהם ולהלבין את עוונותיהם [מצודת דוד].