חזון זה מתאר שלטון עריץ עתידי או כוח מדכא, אשר ימרוד בה', ירדוף את המאמינים וינסה לעקור את יסודות הדת והזמן, כאשר שלטונו מוגבל לתקופה מסתורית וקצובה מראש.
בפסוק מופיעה המילה עליא ככתיב, אך היא נקראת כעִלָּאָה [מנחת שי]. המלך או השליט המוזכר ידבר דברי חרוף וגידוף לצד עלאה, כלומר כלפי מעלה, כנגד ה' [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
לאחר מכן נאמר ולקדישי עליונין יבלא. המילה יבלא נגזרת מלשון בליה, שחיקה והפסד [מצודת ציון]. קדושי העליונים הם עם ישראל [רש"י, מצודת דוד] או הצדיקים שבהם [מלבי"ם], שאותם יטריח, יציק וישחית. יש המזהים רדיפה זו עם עליית דת האסלאם והתפשטותה, אשר תחת שלטונה נמצאים רוב בני הגולה [מצודת דוד, מלבי"ם].
השליט לא יסתפק בפגיעה פיזית, אלא ויסבר להשניא זמנין ודת. הפועל ויסבר מבטא מחשבה ותכנון [מצודת ציון]. הוא יחשוב ויתכנן בליבו לעקור את משפטי התורה, להעביר את ישראל על דתם ולשנות את מועדי השנה והשבתות [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
תקופת שלטונו ורדיפותיו קצובה מראש: עד עדן ועדנין ופלג עדן. המילה עדן פירושה עת או שנה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בחישוב סתום של קץ הימים [רש"י], אך נחלקו כיצד לפענח אותו. גישה אחת מפרשת את המונח כפשוטו, דהיינו תקופה קצרה של שנתיים וחצי שבהן ישראל יהיו מסורים בידו [מצודת דוד]. לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בכך צופן לתקופות היסטוריות ארוכות. יש המחשבים את העדן כצירוף של שנות יציאת מצרים ושנות הבית הראשון, המסתכמים יחד עם חצי העדן לאלף ושלוש מאות שלושים וחמש שנים, החל מתקופת ביטול קורבן התמיד [רש"י בשם רב סעדיה גאון]. גישה נוספת רואה בעדן יחידת זמן של ארבע מאות שנות גלות מצרים או ארבע מאות ועשר שנות הבית הראשון, ומחשבת את סך כל הזמנים המוזכרים בפסוק כשלוש וחצי יחידות כאלו, המצביעות על מועד קץ הגלות [מלבי"ם].