דניאל, פרק ז׳, פסוק כ״ח

לאחר חזון מורכב שבו נגלו חיות טרף העולות מן הים, פמליית של מעלה והבטחה לגאולה באחרית הימים, נחתם המראה בתיאור ההשפעה העמוקה והמטלטלת שהותיר על הנביא.

עַד־כָּה סוֹפָא דִי־מִלְּתָא משמעו שעד כאן הגיע סוף עניין החזון. חלק מן הפרשנים מציינים כי מילים אלו הן למעשה סיום דבריו של המלאך הדובר אל דניאל [יוסף אבן יחיא, מלבי"ם]. המלאך מבהיר כי המטרה הסופית של ה' בעולמו תושג רק לאחר תקופות הגלות ושלטון המלכויות השונות, אז תקום מלכות שמיים נצחית [מלבי"ם].

בעקבות המראה, מתאר הנביא את מצבו: אֲנָה דָנִיֵּאל שַׂגִּיא רַעְיוֹנַי יְבַהֲלֻנַּנִי וְזִיוַי יִשְׁתַּנּוֹן עֲלַי. מחשבותיו הבהילו אותו מאוד, ואור פניו, יופיו ותוארו השתנו מרוב פחד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. תגובה רגשית ופיזית עזה זו נבעה מעוצמתו של החזון הנורא, אשר צפה אל עבר זמנים רחוקים באחרית הימים והכה בנביא בכוח רב [מלבי"ם].

בסופו של דבר, וּמִלְּתָא בְּלִבִּי נִטְרֵת – את הדבר צפן ושמר בלבו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מניעים שונים להסתרת החזון: גישה אחת מסבירה כי דניאל בחר שלא לגלות לבני דורו את כל פרטי החזון, אלא מסר להם רק את תחילת הדברים [מצודת דוד]. גישה אחרת רואה בהסתרה מעשה של חמלה; דניאל הבין כי לעם ישראל צפויה עוד גלות ארוכה וחשוכה, והוא נמנע מלפרסם את הדברים כדי שלא להכאיב ולשבור את לבם של המצפים לגאולה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי דניאל שמר את הדבר במחשבתו באופן תמידי מתוך ניסיון להבין את פשרו, אך ללא הועיל, שכן מועד הקץ נותר נסתר ממנו ומכל הדורות הבאים אחריו [יוסף אבן יחיא].