חזון החיות מגיע לנקודת הכרעה שבה דיבורים יהירים מובילים לחורבן מוחלט. מִן־קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה מתאר את קול הדיבורים הגבוהים, היהירים והמתפארים שמשמיעה הקרן. הפרשנים מסכימים כי דברי ההתפארות הללו הם העוון המרכזי שעורר את חמתו של ה' והפעיל את מידת הדין לכלות את החיה כולה. בעוד שגישת רוב המפרשים רואה בכך תיאור של גאווה שלטונית, המלבי"ם מזהה את הקרן המדברת באופן ספציפי עם מלכות הישמעאלים, ומפרש כי הדין נחרץ בשל דברי הסרה והכפירה שנביאם מפיץ נגד האמונה האמיתית ונגד ה'.
בעקבות דברים אלו החוזה ממשיך להתבונן, חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא, כלומר הוא רואה כיצד בעטיו של קול זה נהרגה החיה [מצודת דוד]. וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ משמעו שגופה של החיה אבד והושמד לחלוטין, כאשר מבחינה דקדוקית המילה גִּשְׁמַהּ נכתבת ללא הדגשה (מפיק) באות ה"א שבסופה [מנחת שי].
לבסוף החיה וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא, מוסגרת לשריפה בלהבת אש. רש"י מקשר אש זו ל"אשו של יעקב", על בסיס הנבואה בספר עובדיה הקובעת כי בית יעקב יהיה לאש, ובכך מצביע על הכוח שיכלה את החיה. ברמה ההיסטורית והנבואית, הריגת החיה ושריפתה מסמלות את האבדון המוחלט של המלכות הרביעית לאחר זמן רב [יוסף אבן יחיא], ואת ביטול כוחם ושליטתם של הישמעאלים [מלבי"ם].