חזון זה מציג את שיאה של הגאולה העתידית ואת העברת השליטה העולמית, מראה שדניאל רואה אך עדיין אינו מבין את משמעותו המלאה [ביאור שטיינזלץ]. מבעד למראה הנבואי מתגלה כי כל המתרחש בארץ והתמורות בהנהגת העולם אינם אלא גזירות שמים [אבן עזרא].
הפסוק פותח במילים וְלֵהּ יְהִב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, כלומר, לאותה דמות נמסרו שלטון, כבוד ומלכות. הפרשנים נחלקו לגבי זהותה של אותה דמות המקבלת את ההנהגה. הגישה המרכזית רואה בדמות זו סמל לעם ישראל כולו. בעוד שאומות העולם נמשלו בחזון לחיות טורפות, ישראל נמשלו לבן אדם, משום שהם ענוותנים ותמימים [רש"י], והם אלו שיקבלו את הכוח לעשות דין באומות ששעבדו אותם [אבן עזרא]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הדמות אינה העם כולו אלא מלך המשיח בכבודו ובעצמו, אשר יובא לפני ה' על ידי אליהו הנביא ויקבל את הממשלה לנצח [יוסף אבן יחיא, ורבי ישועה המובא באבן עזרא].
הענקת הממשלה מתקנת את כל שברי הגלות. תחת הפחד ומורך הלב שאפיינו את ישראל בגלותם, יוענק להם שׇׁלְטָן ותוקף; תחת השפלות והביזיון שחוו, יינתן להם יְקָר (כבוד), אשר יבוא לידי ביטוי בכך שוְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן – כל העמים ואומות העולם יעבדו לו; ותחת החוסר במנהיגות לאומית, תוענק להם וּמַלְכוּ בארץ הקדושה [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק מדגיש את נצחיותה של הנהגה זו, בניגוד לממלכות הקודמות. דִּי לָא יֶעְדֵּה משמעותו שהשלטון לא יסור ולא יעבור לעולם, ודִּי לָא תִתְחַבַּל פירושו שהמלכות לא תושחת או תינזק [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ייחודה של נצחיות זו מוסבר מתוך הבחנה דקה בין שני סוגי ההנהגה המוזכרים בפסוק: שלטון ומלכות. בדרך הטבע, שׇׁלְטָן המבוסס על כוח וזרוע נטויה אינו מאריך ימים, אך שלטון זה יהיה שׇׁלְטָן עָלַם ויתמיד לעד. מנגד, "מלכות" מבוססת על כך שהמלך ראוי לתפקידו, והיא עלולה להיהרס אם המלך יחטא וישחית את מעשיו. אולם וּמַלְכוּתֵהּ של המשיח או של עם ישראל לא תושחת לעולם, משום שלעתיד לבוא תעבור רוח הטומאה מן הארץ והם לא יחטאו עוד [מלבי"ם].