לאחר התגלות מראות החיות בחזון, מתמקד החוזה באופן בלעדי בחיה האחרונה. התעניינות ממוקדת זו נובעת מההבנה כי מהלך ההיסטוריה וקץ הימים יגיעו רק לאחר ביטולה של מלכות זו, ולכן התעורר הצורך להעמיק בפרטיה [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילים אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא מבטאות הבעת רצון עז לעמוד על האמת ועל משמעות הפתרון. המילה צְבִית משמעותה רצון וחפץ, והמילה לְיַצָּבָא נגזרת משורש אמת [מלבי"ם]. דניאל מבקש להבין את פשר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, היא החיה הרביעית.
החיה מתוארת כמי שהֲוָת שָׁנְיָה מִן־כָּלְּהֵן, משונה ושונה בתכלית משאר החיות שקדמו לה, שכן היא איגדה בתוכה את כל המאפיינים והקורות של החיות הקודמות [יוסף אבן יחיא]. כמו כן היא הייתה דְּחִילָה יַתִּירָה, כלומר מעוררת אימה, פחד ונוראה באופן חריג [רש"י, מצודת דוד].
הפסוק מפרט את כלי המשחית שלה, שִׁנַּהּ דִּי־פַרְזֶל וְטִפְרַהּ דִּי־נְחָשׁ, שיניים מברזל וציפורניים מנחושת. ציון ציפורני הנחושת הוא פרט חדש שלא הוזכר בתחילת החזון. בניגוד לחלום צלם נבוכדנצר שבו אצבעות הרגליים סימלו את המלכויות שיהיו באחרית הימים, בחזון זה המצב שונה. עשר המלכויות העתידיות כבר נכללות בקרני החיה מראשית עלייתה לשלטון, שכן היא תפסה מיד את השליטה על כולן. משום כך הציפורניים אינן רומזות לתקופת אחרית הימים, אלא באות להדגיש את כוחה העצום של החיה כבר בתחילת דרכה [מלבי"ם]. בכוחה העצום היא אָכְלָה מַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה, אוכלת, שוחקת ומרסקת עד דק, ואת מה שנותר היא רומסת ודורסת ברגליה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].