חזון המלכויות מגיע לנקודת ההכרעה שבה ה' מתערב במהלך ההיסטוריה כדי לעשות משפט. זהו הרגע שבו מסתיים שלטון הכוחות המשעבדים, והאומה הנרדפת זוכה לגאולה ונוחלת את המלוכה הראויה לה.
הביטוי עַד דִּי־אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא מתאר את ה' [ביאור שטיינזלץ], המופיע בחזון בדמות זקן וישיש [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. עם הופעתו, וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, כלומר ה' מוציא לאור את משפטם של ישראל, המכונים קדושי עליונים, רב את ריבם מול אותה קרן משעבדת (החיה הרביעית) ושופט אותה [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את מתן הדין כנתינת כוח הנקמה בידי ישראל עצמם, כדי שיוכלו להיפרע מאותה קרן [רש"י]. לאחר מכן, וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין, מגיע העת המיועד, וישראל יורשים ונוחלים את המלכות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
קריאה מעמיקה בפסוק חושפת שני מסלולי גאולה אפשריים התלויים במצבם הרוחני של ישראל [מלבי"ם]. החלק הראשון של הפסוק, עַד דִּי־אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, מתאר גאולה המגיעה בזכות לפני הזמן המיועד. כאשר ישראל מתקדשים בקדושה יתרה, הם זוכים לתואר הגבוה "קדישי עליונין", והגאולה באה אליהם מצד הדין והמשפט. לעומת זאת, החלק השני, וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין, מתאר מצב שבו הגאולה מתרחשת רק משום שהגיע הזמן המיועד לכך, גם אם ישראל לא זכו לכך במעשיהם. במצב זה הם נקראים רק "קדישין", והם זוכים במלכות שמיים לא בזכות מעשיהם, אלא משום שהיא נחלתם הטבעית.