לקראת הכניסה לארץ המובטחת, ה' מציב לישראל גבולות מוסריים וגיאוגרפיים ברורים ביחס לעמים השכנים, ומורה להם שלא לפגוע בנחלתו של העם העמוני.
הציווי וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן מתפרש כאזהרה לקראת ההתקרבות לאזורם [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. עם זאת, ההתקרבות הייתה מול ארצם בלבד, שכן בני ישראל לא הגיעו ממש עד לגבולם, שהיה ממוקם מזרחית לממלכת עוג [העמק דבר, חזקוני]. בהמשך הפסוק מופיעות שתי אזהרות: אַל תְּצֻרֵם, כלומר איסור להטיל עליהם מצור, וְאַל תִּתְגָּר בָּם, איסור להתגרות בהם בקרב או לעבור בארצם בכוח הזרוע [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
הפרשנים עומדים על הבדל דק אך משמעותי בין האזהרה לגבי עמון לאזהרה שנאמרה קודם לכן לגבי מואב. בעוד שאצל מואב נאסרה רק התגרות של "מלחמה", אצל עמון הושמטה המילה מלחמה, ונאסרה כל התגרות מכל סוג שהוא. גישה אחת מסבירה זאת בכך שעמון נהגו בישראל בצורה פחות פוגענית ממואב; הם אמנם לא קידמו את ישראל בלחם ומים, אך בניגוד למואב, הם לא שכרו את בלעם לקללם ולא הפקירו את בנותיהם לזנות כדי להכשיל את ישראל. התנהגות צנועה זו מיוחסת לשורשיהם, שכן אמם – בתו הצעירה של לוט – נהגה בצניעות רבה יותר מאחותה הבכירה [כלי יקר]. גישה אחרת מסבירה את השמטת המילה "מלחמה" מסיבה גיאוגרפית ומעשית: כיוון שמחנה ישראל כלל לא עבר בסמוך ממש לעמון, לא היה חשש לסכסוכים מקומיים קטנים של יחידים, וכל התגרות הייתה בהכרח הופכת למלחמה כוללת על עצם המעבר בארצם [העמק דבר]. מעבר לאיסור הלחימה, חז"ל מרחיבים את האיסור וקובעים כי לישראל אסור אפילו לגייס את העמונים לעבודות כפייה ושירותים שונים [העמק דבר, תורה תמימה, נתינה לגר].
ההצדקה לאיסור הפגיעה בעמון מנומקת במילים כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. נתינה זו נובעת מזכותו של אברהם אבינו, שלוט היה קרובו [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. אזכור חלוקת הארצות על ידי ה' לעמים השונים, בא ללמד את ישראל על ההשגחה האלוהית הכוללת ולטעת בהם ביטחון: כשם שה' הוריש את העמים הקדומים מפני בני לוט ונתן להם נחלה, כך הוא ייתן לישראל את ארצם, שהרי הם זרעו הישיר של אברהם [שד"ל, רשב"ם, רלב"ג].
בנוסף לזכותו של אברהם, ההגנה על עמון נובעת גם מזכותן של בנות לוט עצמן, שמעשיהן במערה נעשו מתוך כוונה טהורה לשם שמים כדי לקיים את המין האנושי. בזכות כוונה זו, זכו בני עמון להגנה, ואף עתידה הייתה לצאת מהם נעמה העמונית, אמו של רחבעם מלך יהודה, שהמשיכה את שושלת המלוכה [צרור המור].