למרות מסע הכיבושים המהיר של ממלכות סיחון ועוג, שכללו עשרות ערים בצורות, בני ישראל הקפידו לעצור בגבול ולא להיכנס כלל אל ארץ בני עמון [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר, רלב"ג]. הסיבה להתרחקות מגבול עמון לא נבעה מחשש מפני עוצמתם הצבאית או חוזק גבולם, אלא מתוך ציות מוחלט לאיסור האלוהי [מלבי"ם]. בני ישראל הרחיקו את עצמם במכוון מגבולות עמון, כדי למנוע כל חיכוך שעלול היה להוביל להתגרות ולמלחמה [העמק דבר].
הפרשנים מדגישים כי האיסור חל רק על השטחים שהיו באותה עת בידי בני עמון [אבן עזרא, חזקוני]. לעומת זאת, שטחים שבני עמון הפסידו בעבר לסיחון מלך האמורי, נכבשו כדין על ידי ישראל כחלק מנחלת סיחון, ועל כן התורה משרטטת במדויק את קו הגבול בנחל יבוק שממנו והלאה נמנעו ישראל מלהתקדם [ביאור יש"ר].
בתיאור הגבול שאליו ישראל לא התקרבו, התורה משתמשת בביטוי כָּל יַד. חלק מהפרשנים מסבירים כי משמעות המילה היא פשוט "מקום" נחל יבוק [אבן עזרא, אבי עזר, ביאור שטיינזלץ], או שפת הנחל [ביאור יש"ר]. גישה אחרת מבארת שהכוונה היא לכל השטח הנמצא בסמוך לנחל, והשימוש במילה "יד" נובע מהשאלה לשונית, שכן ידו של האדם נמצאת תמיד בסמוך לגופו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
סיומו של הפסוק, וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ, דורש הבהרה תחבירית. הפרשנים מעירים כי לא ניתן לקרוא זאת כהמשך ישיר של תחילת הפסוק, כלומר שלא התקרבו לכל מה שה' ציווה, שכן ה' לא אסר על עצם ההתקרבות והסמיכות לעמון, אלא רק על פתיחה במלחמה נגדם. לכן, משמעות הביטוי היא שכל מקום שה' ציווה שלא לכבוש – בני ישראל צייתו, הניחו לו ולא כבשו אותו [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].