לאחר הניצחון על סיחון והחרמת הערים, בני ישראל פונים לטפל ברכוש שנותר. המערכה הצבאית הסתיימה, וכעת מגיע שלב איסוף השלל והבהמות שעברו לידי המנצחים. הכתוב מבחין בין סוגי הרכוש השונים, ומדייק במונחים המתארים את לקיחתם ואת אופן חלוקתם.
באופן תחבירי, פעולת הלקיחה מתייחסת הן לבהמות והן לרכוש מתוך הערים שנלכדו [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת הבחנה בין המונחים השונים המופיעים בפסוק: המילה בָּזַזְנוּ מתייחסת לחלוקה של רכוש שהופקר והפך להיות חסר בעלים, בעוד שהמילה וּשְׁלַל מבטאת את עצם לקיחת הרכוש והפקעתו מידי בעליו הקודמים [רש"ר הירש].
נוסף על כך, המילה הפותחת את הפסוק, רַק, נועדה למעט ולהגביל. בני ישראל לא לקחו לעצמם את כלל הבהמות מהשלל, אלא רק את הבהמות הכחושות. הבהמות השמנות והמובחרות יותר לא נלקחו לשימוש אישי, אלא הוקדשו והוקרבו לה׳ כראשית החרם [בעל הטורים].
עיון מעמיק של הפרשנים מתמקד בשימוש בפועל בָּזַזְנוּ במלחמת סיחון, לעומת הפועל "בזונו" שמופיע בהמשך הספר בתיאור מלחמת עוג. מתוך הבדל לשוני זה עולות שתי גישות מרכזיות להבנת אופי חלוקת השלל:
הגישה הראשונה מסבירה את ההבדל על רקע פסיכולוגי של שובע. במלחמת סיחון, בני ישראל אספו שלל רב, העמיסו בגדים ולקחו בהמות. מכיוון שמלחמת עוג התרחשה סמוך מאוד לאחר מכן, העם כבר היה שבע ועשיר מביזת סיחון. לכן, במלחמת עוג הם התייחסו לשלל בבוז וזלזול (ומכאן הלשון "בזונו" הנגזרת מביזיון), לקחו רק כסף וזהב, ואילו את הבגדים קרעו והשחיתו ואת הצאן הבריחו [צאינה וראינה, העמק דבר].
הגישה השנייה מתמקדת באופי הארגוני של המלחמה ובמשמעות השורש הלשוני. השורש הכפול במילה בָּזַזְנוּ מצביע על פעולה מוסדרת ומחושבת. במלחמת סיחון, כלל ישראל נלחמו יחד באופן שווה, ולכן הבהמות הוצאו מרשות בעליהן אך חולקו באופן שווה ומדוקדק בין כלל הלוחמים. לעומת זאת, במלחמת עוג לא כולם נלחמו בשווה, ולכן גם לא הייתה הקפדה על חלוקה מסודרת. הרכוש הפך להפקר, וכל אדם חזק לקח שלל לעצמו ללא חשבון, מצב המשתקף היטב בשורש "בזה" המבטא הפקרות מוחלטת ללא בעלים [העמק דבר].