מאחורי תמורות היסטוריות וחילופי שלטון בין עמים קדומים, מסתתרת השגחתו המדויקת של ה' המכוונת את המציאות כדי להכין את הארץ המובטחת עבור עם ישראל. תיאור מלחמותיהם של עמים זרים אינו פרט היסטורי שולי, אלא נושא בחובו יסודות עמוקים על דרכי ההשגחה, עמידה בהבטחות והכשרת הקרקע לירושת הארץ.
באשר לזהותם של וְהָעַוִּים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, רא"ש, בכור שור, הדר זקנים ועוד] היא שמדובר למעשה ב"חיוים", אחת משבעת עממי כנען הקדומים שהובטחו לאברהם. הסיבה לשינוי השם נובעת מחילופי האותיות חי"ת ועי"ן שהיו שכיחים בדיבור הקדום, בדומה להגייה באזור הגליל שבה נהגו להחליף בין אותיות הגרון. שמם של העווים נדרש גם על שום שעיוותו את מקומם ודרכם בעבודה זרה, או משום שכל הרואה אותם הייתה אוחזת אותו עווית של פחד ורעדה בשל מראם המאיים [רשב"ם]. מנגד, יש הסבורים כי העווים היו אומה ממוצא פלשתי [רש"י], או לחלופין אומה שמקורה בתימן, מזרעו של עשו [העמק דבר].
הכתוב מציין כי העווים היו הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, כלומר ביישובי קבע פתוחים, בערי פרזות ובמרחבים שאינם מוקפים בחומה. עובדה זו מדגישה את עוצמתם הפיזית העצומה; הם נחשבו לחלק ממשפחת הרפאים והענקים, ולכן סמכו על גבורתם ולא חשו צורך להסתתר מאחורי חומות מגן [רא"ש, בכור שור, דעת זקנים]. גבולם השתרע עַד עַזָּה, שהייתה עיר מרכזית באזור שפלת החוף וסימנה את קצה גבול הכנעני [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
אל מול ענקים אלו ניצבו הכַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר. הכפתורים מזוהים כעם פלשתי או אומה שמקורה במצרים, אשר יצאו מאי מושבם (כפתור, המזוהה ככרתים) כדי לחפש לעצמם מקום מנוחה חדש. על פי מסורות חז"ל, הכפתורים היו אנשים ננסים, נמוכי קומה ועבי בשר. הכתוב מתאר כיצד כפתורים אלו הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. ניצחון של אומה ננסית על ענקים מטילי אימה עומד בניגוד מוחלט לחוקי הטבע, והוא נועד להעביר מסר של חיזוק לעם ישראל: כשם שה' סייע לחלשים לנצח את החזקים מחוץ לדרך הטבע כדי לקדם את תוכניתו, כך ישראל אינם צריכים לחשוש ממפגש צבאי מול ענקים ומלכים רבי עוצמה כדוגמת סיחון מלך האמורי [העמק דבר, פני דוד].
הסיבה המרכזית להזכרת מאורע היסטורי זה בתורה נועדה להסביר כיצד הותרה הארץ לכיבוש בידי ישראל, תוך פתרון סבך משפטי והיסטורי. סביב סוגיה זו קיימות שתי תפיסות עיקריות. הגישה האחת [רש"י, ספורנו, תורה תמימה, ברכת אשר] מסבירה כי אברהם אבינו נשבע לאבימלך מלך פלשתים ברית שלום, שבועה שמנעה מישראל לכבוש את ארצם של העווים (שלפי שיטה זו היו פלשתים). כדי לפתור זאת, הביא ה' את הכפתורים שהשמידו את העווים וכבשו את ארצם. בכך "טוהרה" הארץ מתוקף השבועה, וישראל היו רשאים כעת לכבוש אותה מידי הכפתורים, שכלפיהם לא הייתה לאבות האומה כל התחייבות.
הגישה השנייה [רמב"ן, מלבי"ם, טור הארוך, ביאור יש"ר] חולקת על כך וטוענת כי העווים היו כנענים לכל דבר (החיוים), וארצם נכללה בהבטחה המקורית לאברהם. כאשר הכפתורים והפלשתים פלשו לארץ, הם עשו עבור ישראל את "המלאכה הקשה" והשמידו את הענקים הכנענים. מכיוון שהארץ ביסודה היא נחלת כנען המובטחת לישראל, העובדה שהכפתורים כבשו אותה זמנית אינה מבטלת את זכותם של ישראל לרשת אותה מידם. בשתי הגישות, המהלך ההיסטורי מוצג כהתערבות אלוהית מופלאה שנועדה לסלול את הדרך, מבחינה רוחנית ומשפטית כאחד, להורשת הארץ לעם ישראל.