מעתה ואילך מסתמן מהפך דרמטי במעמדו של עם ישראל: מעם של נוודים שסופרו עליו ניסים מימי עבר, הוא הופך לאיום צבאי ממשי [ביאור שטיינזלץ]. כאשר ישראל עקפו את גבולות אדום, מואב ועמון מבלי להילחם בהם, עמי כנען טעו לחשוב שמדובר בעם חלש ורך לבב. משום כך, הניצחון על מלכים אדירים כסיחון ועוג היה הכרחי כדי לנפץ את האשליה הזו ולהטיל אימה על יושבי הארץ, מה שהקל בהמשך על כיבוש שבעת העממים [מלבי"ם, חזקוני]. למרות שידע מראש שסיחון יסרב, משה פתח אליו בקריאה לשלום כדי למנוע חילול ה', שלא יאמרו האומות שישראל תוקפים בעקיפין, ממש כפי שה' נהג עם פרעה [כלי יקר].
המשמעות של פחדך ויראתך היא שהאימה תהיה כה עזה עד שניתן יהיה לראותה בבירור על פניהם של העמים [ביאור יש"ר]. עם זאת, ישנו הבדל בין שני המושגים: פחדך מתייחס לאימה המיידית של העמים הקרובים, הסבורים שישראל עומדים לתקוף אותם, בעוד שהמילה ויראתך מכוונת לעמים רחוקים יותר, שיודעים שאינם תחת סכנת כיבוש, אך רוחשים יראת כבוד עצומה לעוצמתם של ישראל [העמק דבר]. המילים ורגזו וחלו מתארות חרדה, רעידה וזעזוע [אוהב גר, ביאור שטיינזלץ], שיאחזו גם בעמים שרק ישמעו על ישראל מרחוק, אף מבלי לראותם [ביאור יש"ר].
נשאלת השאלה: מדוע הפסוק מבטיח שפחדו של משה ייפול על העמים תחת כל השמים, הרי משה נלחם רק בשני מלכים בעבר הירדן המזרחי? התשובה היא שזוהי למעשה הבטחה עתידית וארוכת טווח לישראל וליהושע, לקראת כיבוש ארץ כנען כולה [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור]. למרות הפחד העצום שנפל על הכנענים, הם עדיין אזרו אומץ ויצאו למלחמה במקום להיכנע, משום שה' הקשה את רוחם במכוון כדי שיפלו בחרב ולא יהפכו לעבדים [רמב"ן, ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית והרווחת בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילים תחת כל השמים לנס קוסמי אדיר: העמדת השמש. כדי שהפחד יוודע בכל העולם, עמדה החמה מלכת עבור משה ביום המלחמה, והדבר התפרסם תחת כל כיפת השמיים [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה]. ישנה מחלוקת מסוימת האם נס זה התרחש במלחמת עוג [רש"י, דברי דוד] או במלחמת סיחון [יריעות שלמה].
עצירת השמש היא פלא עצום בבריאה, שכן קיום העולם תלוי בתנועה המתמדת של הגלגלים, ועצירתם ללא חורבן העולם היא נס חסר תקדים. הפרשנים מסבירים שכאשר השמש נעה היא אומרת שירה ומהללת את ה', ולכן כדי לעצור אותה היה צורך לצוות עליה "לדום" ולשתוק משירתה, וממילא נעצרה תנועתה [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. לנס זה הייתה משמעות רוחנית ומורלית עמוקה: עמי כנען עבדו למזלות ולשמש ושאבו מהם את ביטחונם. על ידי עצירת השמש, ה' הפיל תחילה את אלוהיהם של הגויים, ובכך הוכיח שכל הבוטחים בכוחות השמיים ייפלו [כלי יקר].
הפרשנים מתמודדים עם קושי בולט: אם השמש עמדה למשה, מדוע הנס מוזכר כאן רק ברמז, בעוד שאצל יהושע הוא נכתב בתורה בפירוט ובהדגשה? גישה אחת מסבירה שמעלתו של משה כבר הייתה ברורה וגלויה לעין כל לאחר הניסים במצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, ולכן לא היה צורך להאריך בכך, בניגוד ליהושע שהיה זקוק לחיזוק פומבי של מנהיגותו [שפתי כהן]. גישה עמוקה אחרת מציינת שמשה רבינו נמשל לשמש ("פני משה כפני חמה"), ולכן שליטתו על השמש אינה נחשבת לחידוש כה גדול. יהושע, לעומת זאת, נמשל ללבנה, ועבורו השליטה על כוח עליון ממנו היא שבח עצום [פני דוד]. מעבר לכך, בעוד שיהושע נזקק לבקש ולהתפלל על עצירת השמש, עבור משה ה' חולל את הנס מיוזמתו, מבלי שמשה כלל ביקש זאת [משכיל לדוד, דברי דוד].