לאחר עשרות שנות נדודים במדבר וריחוק אלוהי, נפתח פרק חדש של תקשורת והכנה לקראת הכניסה לארץ מובטחת. הדיבור האלוהי המופיע כאן אינו עומד בפני עצמו, אלא ממשיך באופן ישיר את הפסוק הקודם, ומלמד שרק כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, חזר ה' לדבר עם משה [ביאור יש"ר].
הפרשנים עומדים על משמעות הבחירה בפועל וַיְדַבֵּר דווקא בשלב זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו הבדל מהותי בין "אמירה" ל"דיבור". במשך שלושים ושמונה השנים שבהן היו ישראל נזופים במדבר, השתמש ה' רק בלשון "ויאמר", המבטאת מסירת דברים קצרה ופשוטה, ויש הסבורים שאף נעשתה רק בחזיונות הלילה. כעת, משתם דור המדבר, חזרה המילה וַיְדַבֵּר, המבטאת ריבוי דברים, חיבה יתרה וייחוד, בדומה לשני אוהבים המשוחחים זה עם זה פנים אל פנים [חזקוני].
מנגד, ישנה גישה הרואה בפועל וַיְדַבֵּר ביטוי לציווי תקיף ונוקשה יותר לעומת לשון "ויאמר" הרכה. כאשר הוזהרו ישראל קודם לכן לגבי מואב, השתמש ה' בלשון הרכה "ויאמר" כדי לתקן בעדינות את מחשבתו של משה שסבר כי יש להילחם בהם. אולם כאן, לקראת המפגש עם בני עמון, נדרשה לשון קשה ותקיפה. הסיבה לכך נעוצה בהבדל שבין האומות: מואב נהגו בחוצפה, ולכן ישראל הורשו להיראות מולם חמושים בכלי נשק, אף על פי שלא נלחמו בהם. לעומת זאת, בני עמון נהגו בצניעות, ולכן ה' מצווה את ישראל באזהרה חמורה שלא לצער אותם כלל, ואף להימנע מהצגת כלי נשק, אלא לעבור מולם עטופים בטליתות כאחים ממש [שפתי כהן].
המילה לֵאמֹר החותמת את הפסוק, טומנת בחובה מסר של נחמה לדורות, ובפרט להורים ששכלו את ילדיהם הקטנים. התורה מלמדת שה' חס על עמון ומואב ולא החריבם, בזכות צאצאיות טובות שעתידות היו לצאת מהם, כדוגמת רות ונעמה. מכאן יכול אדם לשאוב נחמה מתוך הבנה שאילו היה עתיד לצאת מילדו זרע הגון וראוי, הוא לא היה מת. יתרה מכך, הנחמה הנלמדת מפרשת עמון גדולה מזו של מואב; בעוד שממואב יצא דוד המלך שהיה צדיק גמור, מעמון יצא רחבעם שלא הגיע למדרגתו של דוד, ובכל זאת חס ה' על האומה כולה למענו [שפתי כהן].
מעבר לאופן הדיבור, תוכן המסר נועד להכין את הדור החדש לקראת כיבוש הארץ. ה' מצווה עליהם שלא להתגרות בעמון, אך יחד עם זאת להפיק מהם לקח אמוני. כשם שה' עזר לבני לוט ולבני עשו להשמיד ענקים וגיבורים כדי לרשת את הנחלה שהובטחה להם, כך הוא יעמוד לימין ישראל בהורשת ארץ כנען, ולכן אל להם לחשוש מפני יושבי הארץ [אלשיך].