סקירה היסטורית זו על חילופי עמים ושטחים נועדה להמחיש כי ה' הוא אדון הארץ, המקצה נחלות לאומות השונות כרצונו.
הכתוב פותח בציון העובדה כי הַחֹרִים ישבו באזור שעיר בעבר. פרשנים מציינים כי החורים הם צאצאיו של שעיר החורי [אבן עזרא], והם למעשה מזהים אותם עם החיוי, מעמי כנען. השמות מתחלפים וקשורים זה בזה, שכן המילה "חיוי" רומזת לנחש, והמילה "חורי" רומזת לחור שבו הוא שוכן [הטור הארוך, ביאור יש"ר].
תהליך ההשתלטות של בני עשו על הארץ היה מורכב. בתחילה, בני עשו השתקעו באזור כתושבים כאשר עשו נשא נשים מבנות המקום [העמק דבר]. יש הסבורים כי החורים כבר נחלשו קודם לכן בעקבות מלחמות כדרלעומר, מה שהקל על בני עשו לרשת אותם בהשגחת ה' [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה היסטורית ולפיה בני עשו לא השמידו את התושבים המקוריים כליל, אלא התבוללו בתוכם, הפכו למעמד השליט וקיימו עמם יחסי שיתוף וקרבה [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הכתוב מדגיש וַיַּשְׁמִידוּם, ולפי חלק מהמפרשים בני עשו פעלו בכוח רב והחריבו יישובים רבים יותר מכפי שהיו צריכים עבור עצמם, רק כדי לוודא שהיושבים המקוריים לא יקומו שוב לרשת את הארץ [ספורנו].
השימוש בפועל יִירָשׁוּם בלשון עתיד, אף שמדובר באירוע שכבר התרחש, מעורר את תשומת לב הפרשנים. רוב הפרשנים מסכימים כי לשון זו מבטאת פעולה הווית ומתמשכת; ה' נתן בבני עשו כוח מתמיד להוריש את החורים באופן הדרגתי עד שכילו אותם לחלוטין [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. גישה ייחודית אחרת רואה בלשון העתיד רמז לכך שבני עשו עתידים למלוך על כל העולם לעתיד לבוא [שפתי כהן].
החלק השני של הפסוק עורך השוואה למעשי ישראל: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן היא לכיבוש המהיר והניסי של ארצות סיחון ועוג [שד"ל, רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ], ובפרט לשטחים שנפלו בחלקם של בני גד וראובן [חזקוני]. העובדה שמשה משתמש בלשון עבר עבור תהליך כיבוש שטרם הושלם במלואו, מוסברת בכך שבעת כתיבת התורה ניצחון זה כבר היה עובדה מוגמרת [ספורנו]. מעבר לכך, הבטחת ה' כה מוחלטת, עד שמשה מתאר את כיבוש הארץ כולה כאירוע היסטורי שכבר קרה [ברכת אשר על התורה, שד"ל]. עצם ניסוח הפסוק בגוף שלישי מעיד כי פסוקים אלו הם מאמר מוסגר שנועד לספק רקע היסטורי לדורות [ביאור יש"ר].
השוואה זו טומנת בחובה מסר תיאולוגי וחינוכי עמוק עבור בני ישראל. ראשית, היא נועדה לטעת בהם ביטחון: אם ה' נתן נחלה לאומות אחרות רק בזכות כבוד האבות, קל וחומר שיקיים את שבועתו לתת לישראל את נחלתם [רשב"ם]. שנית, היא מבהירה כי העמים הללו, שהיו חלק מעמי כנען שהובטחו לאברהם, קיבלו את נחלתם מאת ה'. עשו, בהיותו מזרע אברהם, זכה בחלקו באופן ניסי, ועל כן חל איסור חמור על ישראל לגזול את נחלתו, כשם שה' יקצוף על מי שינסה לגזול את ארץ ישראל [הטור הארוך, ביאור יש"ר]. לבסוף, מודגש ההבדל המהותי בין העמים: בעוד שאומות העולם מקבלות את נחלתן מתוך השגחה אלוהית כוללת, ירושת ארץ ישראל מונחית על ידי השגחתו הפרטית והישירה של ה' [רלב"ג].