התייצבותו של מלך האמורי למערכה מול בני ישראל ממחישה את ביטחונו העצמי המופרז ואת זלזולו בכוחם. המפגש הצבאי מתרחש כאשר סיחון יוזם מתקפה חזיתית, צעד שחושף את הלך הרוח שלו ושל צבאו רגע לפני הקרב הגורלי.
המילים וַיֵּצֵא סִיחֹן מדגישות שסיחון יצא למערכה לבדו, מבלי לשלוח קריאה לעזרה לשכנו עוג מלך הבשן [רש"י]. הסיבה לכך נעוצה בגבורתם העצומה של המלכים הללו, שהיו כה חזקים ובטוחים בעצמם עד שלא חשו כל צורך בשיתוף פעולה צבאי זה עם זה [שפתי חכמים]. תחביר הפסוק, המפריד בין סיחון לבין תיאור צבאו במילים הוּא וְכָל עַמּוֹ, מלמד על אופן היציאה לקרב: סיחון סמך על כוחו האישי ויצא תחילה בעצמו, ורק לאחר מכן הצטרפו אליו שאר חייליו [משכיל לדוד]. יציאתו העצמאית של סיחון ללא שותפות עם עוג הסירה חשש משמעותי, שכן אילו היו שני המלכים העוצמתיים משלבים כוחות, היה נדרש לבני ישראל זכות גדולה בהרבה כדי לנצח את שניהם יחד [דברי דוד].
נקודת מבט נוספת שופכת אור על חוסר המוכנות הראשוני של סיחון. מתברר שסיחון כלל לא הכין את צבאו למלחמה מראש, משום שראה כיצד בני ישראל התחננו לעבור באדום ומואב וסורבו. עובדה זו גרמה לו לחשוב שמדובר בעם חלש שניתן להרתיע בקלות, ולכן בתחילה יצא רק עם החיל המצומצם שהיה סביבו. רק כאשר הבין שבני ישראל מתכוונים לעבור בשטחו בכוח, נאלץ להתחיל לאסוף את שאר צבאו בחיפזון. התנהלות זו עומדת בניגוד גמור לעוג, שהפיק לקחים ממפלתו של סיחון ואסף את כל עמו למלחמה עוד בטרם יצא לקרב [העמק דבר].
המערכה עצמה נערכה באזור שנקרא יהץ, ועל כן הכתוב מציין שהיציאה למלחמה הייתה יָהְצָה – כלומר, אל עבר העיר יהץ [ביאור שטיינזלץ].