כיבוש ממלכת סיחון היה מהיר ומוחלט, והוביל להשתלטות מלאה על עריו ולהשמדת יושביהן. מהירות הניצחון לא הייתה מקרית, אלא נבעה מההחלטות הצבאיות של האויב. מכיוון שסיחון וצבאו יצאו לקראת ישראל לשדה הקרב, נותרו ערי המבצר ללא הגנה משמעותית. עובדה זו אפשרה לישראל ללכוד את הערים בָּעֵת הַהִוא באופן מיידי, ללא צורך במצור ממושך [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
באשר להשמדה הטוטאלית של האוכלוסייה, הפרשנים מסבירים כי מאחר שערים אלו השתייכו לאמורי, בני ישראל קיימו בכך את ציווי ה' שלא להחיות כל נשמה משבעת עממי כנען. עם זאת, עונש ההשמדה הופעל רק לאחר שסיחון סירב להצעת השלום הראשונית שנשלחה אליו [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
הפרשנים נחלקו לגבי היקף הפעולה המתוארת במילה וַנַּחֲרֵם. יש שפירשו כי מדובר בהרס פיזי של הערים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הטוענים כי בני ישראל לא החריבו את המבנים עצמם, שכן הם נועדו להתיישבות עתידית, אלא משמעות החרם היא ריקון הערים מיושביהן והשמדת האויב בלבד [הכתב והקבלה].
המילה מְתִם מוסברת בקרב רוב הפרשנים כבני אדם או אנשים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת מחלוקת מעניינת לגבי אופיים של אותם אנשים. גישה אחת גורסת כי המונח מצביע על כוח וגבורה, כלומר ישראל הכניעו גם את הלוחמים החזקים והמצוינים שבאויב [העמק דבר, שד"ל]. בהקשר זה מצוין כי מדובר במילה קדומה מאוד, ולכן היא מופיעה ללא ה"א הידיעה, בניגוד למילים וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף [שד"ל]. לעומת זאת, גישה הפוכה טוענת כי מכיוון שגיבורי החיל יצאו למלחמה, האנשים שנותרו בעיר היו דווקא חלשים ובלתי כשירים לקרב, ולכן היה קל להכניעם [מלבי"ם].
כך או כך, התוצאה הייתה זהה: הגברים, יחד עם הנשים והילדים, המכונים בפסוק וְהַטָּף, הושמדו כליל, ולא נותר מהם שריד [ביאור שטיינזלץ].