מסע הכיבוש של בני ישראל לארץ המובטחת לא היה חסר גבולות. ה' מתווה גבולות ברורים של צדק היסטורי, ומבהיר כי גם לאומות אחרות יש זכויות ונחלות שהוענקו להן בהשגחה עליונה.
הפרשנים מסכימים כי האזהרה שלא לפגוע במואב הייתה נחוצה, שכן בני ישראל סברו שיש להם זכות חוקית לכבוש את הארץ. הם חשבו שארץ מואב היא "ארץ רפאים" שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולכן עלה בדעתם שניתן להוריש את יושביה [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. בנוסף, משה רבנו עצמו עשה היקש הגיוני (קל וחומר): אם הותר לישראל להילחם במדיינים שרק באו לעזור למואב, קל וחומר שמותר להילחם במואבים עצמם, שהיו שורש הסכסוך [תורה תמימה, שפתי כהן].
לכן ה' פונה למשה באופן אישי ואומר אֵלַי – כדי להפריך את המסקנה האישית שלו. טעם נוסף לפנייה האישית למשה הוא שמשה עתיד להיקבר בארץ מואב, ואין זה מן הראוי שיחריב את המקום שבו ייטמן, משל לאורח המקלל את בעל האכסניה שמארח אותו [שפתי כהן, חזקוני, צאינה וראינה]. אזהרה זו גם נועדה להרגיע את עם ישראל, כדי שלא יחששו שה' אינו חפץ להוריש להם את הארץ, אלא יבינו שהימנעות מכיבוש מואב נובעת מכבוד לאבותיהם [פענח רזא].
ה' מציב שני איסורים הנוגעים למואב. הראשון הוא אַל תָּצַר, שמשמעו איסור להטיל מצור על ערי המבצר שלהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אוהב גר]. יש הסבורים כי איסור זה נועד שלא להוסיף צרה על צרתם של המואבים, שזה עתה סבלו מאובדן שטחים לסיחון מלך האמורי [שפתי כהן].
האיסור השני הוא וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש לדייק במילה מִלְחָמָה: עריכת מלחמה של ממש או כיבוש שטחים אסורים לחלוטין, אך מותר היה לישראל להפחיד אותם, להציג נשק, לשלול שלל, ואף לגייס אותם לעבודות כפייה [רש"י, העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם].
גישה זו מתחדדת לאור ההבדל בין הציווי על מואב לציווי על עמון שמופיע בהמשך הפרק. אצל בני עמון נאמר "ואל תתגר בם" ללא המילה מלחמה, כלומר חל איסור מוחלט על כל סוג של התגרות. ההבדל נובע משכר על צניעות: אמם של העמונים (בתו הצעירה של לוט) הסתירה את מעשה גילוי העריות עם אביה וקראה לבנה "בן עמי", בעוד שאמם של המואבים (הבת הבכירה) פרסמה זאת וקראה לו "מואב" – מלשון מאב. בשל חוסר צניעותה, ההגנה על צאצאיה הייתה פחותה והותר להפחידם [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, צאינה וראינה, ברכת אשר על התורה].
הסיבה לאיסור הכיבוש היא כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. ה' העניק להם את הארץ בזכות לוט שאירח את המלאכים, ובזכות בנותיו שכוונתן הייתה טובה – לאכלס את העולם מחדש לאחר שהחריבו את סדום [צאינה וראינה, שפתי כהן]. בנוסף, ה' שמר על האומה המואבית משום שעתידה לצאת ממנה רות המואביה, אם שושלת בית דוד [תורה תמימה, שפתי כהן]. מפסוק זה אף לומדים חז"ל הלכה בדיני ממונות, לפיה גוי יורש את אביו מן התורה, שכן בני לוט ירשו את נחלתו כדין [תורה תמימה, צפנת פענח].
המילה עָר אינה מתייחסת לעיר בודדת, אלא לשם המדינה כולה, או לעיר הבירה והמטרופולין המרכזית שעל שמה נקראת כל הארץ [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, ברכת אשר על התורה, ביאור שטיינזלץ]. ייתכן שסיחון כבש את העיר הזו זמנית, אך היא חזרה לבסוף לידי מואב [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. בתרגום אונקלוס המקום נקרא "לְחָיַית" [נתינה לגר, ברכת אשר על התורה].