לאחר תקופה ארוכה של איפוק וציוויים להימנע מעימות צבאי עם העמים השכנים כדוגמת אדום, עמון ומואב, משתנה הגישה האלוהית באופן דרמטי. תקופת ההמתנה מסתיימת, ומתחיל שלב הכיבוש הפעיל של הארץ.
הציווי קוּמוּ סְּעוּ מבטא דרישה לפעולה זריזה של תנועה מערבה אל עבר ארץ ישראל. הדגש באות סמ"ך של המילה סְּעוּ מלמד על אזהרה חמורה ותקיפה, שכן העם היסס לחצות את הנהר ולהילחם בסיחון, והעדיף לחפש דרכים חלופיות [העמק דבר, מנחת שי]. חציית הגבול, כפי שמשתמע מהמילים וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, היוותה בפני עצמה פעולה של ירושה וגירוי למלחמה, שכן נחל ארנון ניתן לישראל במתנה מאת ה' [מלבי"ם].
כאשר ה' אומר למשה רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ, אין זו אמירה סמלית בלבד. משה ראה בעיניו כיצד ה' מוסר את שרו הרוחני של סיחון כשהוא כפות [קיצור בעל הטורים]. בנוסף, עצם ההגעה לנחל ארנון המחישה לעם את הניסים הנסתרים שה' עשה להם שם כשהשמיד את האמוריים שהתחבאו בנקיקים, ובכך ראו בחוש כי הניצחון מובטח [אלשיך].
הביטוי הָחֵל רָשׁ מפורש בקרב רוב הפרשנים מלשון ירושה [אבן עזרא, רבינו בחיי], אם כי יש המפרשים זאת מלשון גירוש תושבי הארץ [נתינה לגר]. בולט במיוחד סדר המילים בפסוק: הירושה מוזכרת לפני המלחמה. הקדמה זו באה ללמד שבעיני ה' הארץ כבר נחשבה לכבושה, והניצחון היה גזור מראש [אברבנאל]. זוהי הפעם הראשונה שבה ישראל זוכים לאחוזה משלהם [ביאור יש"ר]. אף על פי שארץ זו השתייכה במקור למואב – אומה שלישראל נאסר להילחם בה – היא הותרה כעת לכיבוש משום שסיחון כבש אותה קודם לכן ממואב, ובכך הפך אותה לחולין וטיהר אותה עבור ישראל [רבינו בחיי, צפנת פענח].
ההוראה וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה משמעותה להתגרות ולייצר עילה לעימות [רשב"ם, אברבנאל, העמק דבר]. ציווי זה עומד בניגוד מוחלט לאזהרות הקודמות שלא להתגרות בבני עשו ולוט [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. שינוי המדיניות נועד, בין היתר, להשיב לישראל את כבודם בעיני העמים, שעלולים היו לפרש את הימנעותם ממלחמה עד כה כחולשה ופחדנות [אברבנאל].
מתוך הפסוק עולה קושי מהותי שנידון בהרחבה בקרב המפרשים: אם ה' ציווה במפורש להתגרות בסיחון ולהילחם בו, כיצד ייתכן שמיד לאחר מכן שלח אליו משה מלאכים עם דברי שלום?
הגישה המרכזית פותרת זאת על ידי סידור מחדש של לוח הזמנים. לשיטה זו, משה שלח את מלאכי השלום עוד לפני הציווי הנוכחי. ה' מדבר אל משה בדיעבד, ומסביר לו שאין טעם בבקשת השלום משום שהוא עצמו הקשה את לב סיחון כדי שייסרב, ובכך מוכח שהכל סובב ומכוון מאת ה' [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
מנגד, ישנה גישה המקיימת את סדר הדברים כפשוטו. לפי תפיסה זו, חוקי התורה מחייבים לקרוא לשלום לפני כל יציאה למלחמה, כדי שהעמים לא יראו בישראל אומה של שודדים ותוקפנים. ה' רצה שמשה יציע שלום, אך במקביל הקשה את לב סיחון כעונש על מעשיו הקודמים, כדי להבטיח שסיחון יסרב והארץ תיכבש בצדק [רלב"ג, אלשיך].