דברים, פרק ב׳, פסוק כ״ד

לאחר תקופה של מעבר שקט והימנעות מעימותים, ה' מצווה על בני ישראל קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן בזריזות ובתקיפות, כדי להתגבר על רתיעתם ממלחמה. ההכרזה רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ ממחישה כי הניצחון נגזר מראש, ולכן עליהם לבצע את ההוראה הָחֵל רָשׁ ולהתחיל לרשת את הארץ או לגרש את האויב. בניגוד לאיסור להילחם בעמים הקודמים, הפעם מוטלת עליהם חובה להפגין עוצמה ולעורר במכוון את הקרב, כפי שדורש הציווי וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. למרות פקודה זו משה שלח לסיחון הצעת שלום, בין אם כצעד שהתרחש עוד לפני הציווי, ובין אם כקריאת חובה שנועדה להצדיק את השמדת האויב לאחר שיסרב.