הניצחון על סיחון מלך האמורי מתואר כמהלך של התערבות אלוהית ישירה, אשר הוציאה את האויב ממבצרו אל שדה הקרב הפתוח. כאשר הכתוב מציין וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ, הכוונה היא שה׳ מסר את סיחון בידי ישראל מחוץ לעירו המבוצרת חשבון. השגחה זו חסכה מישראל מצור ממושך והרס של הערים, ואפשרה להם לרשת אותן כשהן בנויות ושלמות [אלשיך, מלבי"ם]. בעקבות זאת, ישראל ניצחו והכו את סיחון מכה ניצחת [ביאור שטיינזלץ]. המילה וַנַּךְ (והכינו) נגזרת מהשורש נ.כ.ה, וחסרה בה האות נו"ן השורשית [אבן עזרא].
הפסוק מפרט את המכה שהונחתה על סיחון, וְאֶת בָּנָו, וְאֶת כָּל עַמּוֹ. הפרשנים תמהים מדוע היה צורך לציין את בניו בנפרד, הלוא הם נכללים בתוך "כל עמו". ההסבר המקובל הוא שהבנים היו אנשים חשובים ושרי צבא בפני עצמם [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי הפירוט נובע מהשתלשלות הקרב: סיחון יצא תחילה להילחם לבדו והוכה, ורק לאחר מכן הגיעו בניו שרי הצבא אל המערכה, והוכו גם הם [העמק דבר].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לאופן כתיבת המילה בָּנָו. המילה כתובה בתורה בלשון יחיד חסרת האות יו"ד ("בנו"), אך נקראת במסורת הקריאה בלשון רבים ("בניו"). רוב המפרשים מסבירים כי פער זה בא ללמדנו שלסיחון אכן היו בנים רבים שנהרגו במלחמה, אך מתוכם בלט בן אחד שהיה גיבור ועוצמתי כמותו [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, משכיל לדוד], ויש אף שאומרים שהיה גיבור יותר מאביו [שפתי כהן]. גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה הכתובה "בנו" מלשון בניין, ורואה בכך רמז לכך שהאויבים בנו וחיזקו את חומותיהם, אך ישראל שברו והכניעו אותן [שפתי כהן].