אסתר, פרק ט׳, פסוק י׳

היהודים הָרָגוּ את עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים ברגע אחד, כעונש מוחלט על כך שניסו בעבר לעצור את בניין המקדש וייצגו התנגדות לאחדות ה'. למרות שאיגרות המלך התירו במפורש לקחת את רכוש האויבים, היהודים בחרו כי וּבַבִּזָּה, כלומר בשלל, לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם. הימנעות זו נועדה להוכיח כי פעולתם הייתה הגנה עצמית מוצדקת ולא תאוות בצע, וכן כדי למנוע את קנאת המלך באמצעות השארת העושר לאוצרותיו. במקביל, ויתור זה היווה תיקון היסטורי לחטאו של שאול המלך שחמל על שלל עמלק, והעיד על אצילות נפשם של ישראל שהבינו כי מטרת הנס היא הצלה מסכנת ההשמדה בלבד ולא התעשרות.