בראשית, פרק ל״ב, פסוק ט״ו

תארו לעצמכם שאתם צריכים להכין מתנת פיוס ענקית למישהו שאתם קצת חוששים ממנו. איך הייתם בוחרים מה לתת? כשיעקב מכין את המתנה לאחיו עשו, הוא לא סתם בוחר חיות באקראי, אלא מתכנן כל פרט כמו רועה צאן חכם ומומחה. הוא מחליט לפתוח את השיירה עם העִזִּים, פשוט כי בטבע, העיזים תמיד אוהבות לצעוד בראש העדר. מיד אחריהן הוא שולח את הכבשים. התורה קוראת לנקבות הכבשים רְחֵלִים, וכדי להבדיל ביניהן, היא קוראת לזכרים אֵילִים. אם תשימו לב למספרים, תראו שיש הרבה יותר נקבות מאשר זכרים. יעקב, שהכיר היטב את עולם החי, ידע שלעיזים ולכבשים אין עבודה קשה בשדה, ולכן לזכר אחד יש מספיק כוח להקים משפחה עם עשר נקבות. הוא אפילו סידר את השיירה לפי הזמן שלוקח לכל חיה להביא צאצאים לעולם, מהקצר ביותר ועד לחמורים שלוקח להם שנה שלמה. החלוקה החכמה הזו נועדה כדי שהעדר ימשיך לגדול ולהתרבות מעצמו, וכך עשו יראה אותו בכל יום ויזכור את השלום והברית ביניהם. אבל מסתתרת כאן גם כוונה עמוקה יותר. כשיעקב התחשב כל כך בכוח של הבהמות שלו ודאג שלא יהיה להן קשה מדי, הוא בעצם נשא תפילה שקטה לה'. הוא ביקש שכמו שהוא מרחם על הצאן שלו, כך ה' ירחם תמיד על עם ישראל, ולא ייתן לעמים אחרים להעמיס עליהם משא כבד שקשה לשאת.