השלמת נקמתם של אחי דינה מגיעה לשיאה בפגיעה הממוקדת במנהיגי העיר ובחילוצה המורכב של אחותם מן השבי.
הכתוב מייחד את הריגתם של מנהיגי העיר, וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב, שכן האחים חיפשו אותם באופן מכוון עד שמצאו אותם [ספורנו]. הריגה זו הייתה ניכרת לעין יותר משאר אנשי העיר, וייתכן שכללה את כריתת ראשיהם [ביאור שטיינזלץ]. הדגשת הביטוי לְפִי חָרֶב מעידה על כך שבניגוד לשאר תושבי העיר שהיו חלשים, חמור ושכם נימולו כמה ימים לפני כולם, ולכן ביום השלישי למילת העיר הם כבר היו בריאים. משום כך, האחים נאלצו להילחם בהם בקרב של ממש [העמק דבר]. באשר לשאלה כיצד יכלו האחים להרוג אנשים שזה עתה נימולו, ההסבר הוא שאנשי שכם התחרטו על המילה, והכאב שחשו לא היה רק פיזי, אלא צער וחרטה על עצם המעשה [ריב"א]. במקביל להתקפה זו בתוך העיר, בעלי ברית אמוריים נחלצו לעזרת שכם מבחוץ. אף שיעקב לא הסכים עם מעשה בניו, הוא נטל את חרבו וקשתו, עמד בפתח העיר והדף את התוקפים [חומש קה"ת].
לאחר הריגת המנהיגים, נפנו האחים לשחרר את אחותם שהוחזקה שבויה, אולי במעמד של כלה לעתיד [ביאור שטיינזלץ]. אולם, הפעולה המתוארת במילים וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ לא הייתה פשוטה, שכן דינה סירבה לצאת והאחים נאלצו לגרור אותה החוצה. יש המסבירים כי סירוב זה נובע מהקושי הפסיכולוגי להתנתק מן הפוגע לאחר מעשה הבעילה [חזקוני]. מנגד, גישה אחרת מסבירה שדינה סירבה לצאת מתוך בושה עמוקה. היא הייתה שרויה בייסורים ופחדה שבעקבות מה שנעשה לה, איש לא יסכים לשאת אותה לאישה. היא הסכימה לצאת ולהינצל רק לאחר ששמעון נשבע לה שהוא עצמו יישא אותה לאישה [רד"ק, חומש קה"ת].