לאחר הריגת אנשי שכם, בני יעקב נוהגים בעיר כשטח כבוש במלחמה, ולוקחים עמם שלל רב ושבויים [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מפרט את סוגי השלל השונים ואת אופן החלוקה שלו.
המילה חֵילָם מתארת את הממון והרכוש של אנשי העיר [רש"י, ביאור יש"ר]. הפירוש המקובל הוא שמדובר בכסף, זהב ומרגליות [רד"ק], אך יש מי שמוסיף כי המונח כולל בתוכו גם את העבדים והשפחות [העמק דבר]. המילה טַפָּם מתייחסת לילדים הקטנים [ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים מתוך השוואה למקראות אחרים כי הכוונה היא ללקיחת הילדות הנקבות [קונטרס חיבה יתירה].
הפרשנים מסכימים כי ההטעמה של המילה שָׁב֖וּ היא מלרע (בסוף המילה). דקדוק זה מלמד ששורש הפועל הוא ש.ב.ה, כלומר לשון שבייה, ולא שורש ש.ו.ב שמשמעותו שיבה וחזרה למקום [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
הכתוב משתמש בשני פעלים שונים, שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ, כדי להבחין בין סוגי הלקיחה: פעולת השבייה נופלת על הנפשות – הנשים והטף, ואילו פעולת הביזה מתייחסת לממון ולרכוש [ביאור יש"ר]. גישה נוספת מסבירה כי מכיוון שבני יעקב לא נכנסו לעיר מראש במטרה לבזוז, הם לקחו רק חלק מהשלל לעצמם, ואת השאר הפקירו ואיפשרו לאחרים לקחת [העמק דבר].
בסיום הפסוק מוזכר אֲשֶׁר בַּבָּיִת, מונח המכוון למטלטלים [רד"ק] ולכלי הבית שאינם נצרכים לשימוש או לאכילה מיידית [העמק דבר]. הפרשנים נחלקו מדוע נכתבה המילה בַּבָּיִת בלשון יחיד ולא "בביתם" בלשון רבים. יש המסבירים כי הכוונה היא לבית הפרטי של כל אחד מהחללים [ביאור יש"ר]. לעומתם, פרשנים אחרים טוענים כי לשון היחיד מצביעה על בית מרכזי וחשוב אחד – ביתו של חמור או ביתו של שכם [אבן עזרא, מחוקקי יהודה, יהל אור].