בשעה קשה וכואבת, מגיעה לאוזניו של אב בשורה קשה על חילול כבוד בתו. תגובתו אינה התפרצות רגשית או פעולה מיידית, אלא שתיקה עמוקה ומחושבת. התנהלותו של יעקב בנקודת זמן זו טומנת בחובה שיקולים טקטיים, חינוכיים ורוחניים, המשתקפים מבעד למילותיו הקצרות של הכתוב.
הכתוב פותח במילים וְיַעֲקֹב שָׁמַע. למרות ששכם וחמור ניסו להסתיר את המעשה הרע, השמועה הגיעה אל יעקב לביתו והוא ידע את כל אשר התרחש [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים כִּי טִמֵּא, אף ששם הפועל חסר, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשכם [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. משמעות הטומאה כאן היא חילול [ביאור שטיינזלץ], הנובע מכך שהיא נבעלה לאדם ערל [רד"ק], או משום שמדובר בביאה של אדם פחות ערך שאינו ראוי לה מבחינה מוסרית [העמק דבר]. יש המציינים מתוך דברי חז"ל כי העינוי שחוותה כלל התנהגות אכזרית או ביאה שלא כדרכה [חומת אנך].
המשפט וּבָנָיו הָיוּ אֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה משמש כמאמר מוסגר וכמבוא להסבר תגובתו של יעקב [ביאור יש"ר].
שיא הפסוק טמון במילים וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד־בֹּאָם. מבחינה לשונית, השורש ח.ר.ש מצביע על ישיבה באפס מעשה, שקט והמתנה [שד"ל], וכן מרמז על שילוב של חוסר שמיעה והימנעות מדיבור [אם למקרא]. שתיקתו של יעקב נובעת ממספר מניעים שונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב פעל מתוך שיקול דעת טקטי ומציאותי. אילו היה שומע על כך לפני המעשה, היה מוסר את נפשו להצילה, אך מאחר שהמעשה כבר נעשה והוא היה לבדו, הוא חשש לצעוק ולפעול מיד, שכן המהירות כבר לא תועיל [העמק דבר, מלבי"ם]. יעקב, שהיה כבר אדם זקן, הבין שאין מקום לנהל משא ומתן משפטי מול נשיא הארץ, שכן במקום שבו אין צדק, רק כוחם הצעיר של בניו יוכל להועיל [רש"ר הירש]. לכן, הוא המתין לבואם כדי שידעו את הדבר ויוכלו להישמר ולהגן על עצמם מפני אנשי ריבם [ספורנו].
קיימת מחלוקת לגבי אופן ההמתנה: יש אומרים שיעקב שלח לקרוא לבניו והמתין להם [אור החיים], אך אחרים סבורים שהוא נמנע מלקרוא להם כדי שלא יתפעלו ויכעסו יותר מדי, אלא פשוט המתין לשעת חזרתם הרגילה מן השדה [הכתב והקבלה]. מטרת ההמתנה הייתה רצונו של יעקב להתייעץ עמם ולא לפעול על דעת עצמו, וזו גם הסיבה שכעס עליהם מאוחר יותר, כאשר פעלו ללא הסכמתו [ברכת אשר על התורה]. מנקודת מבט עמוקה ונסתרת יותר, יעקב לא נתקף בחרדה או בכעס מתפרץ משום שהבין ברוח קודשו שיש במאורע הקשה הזה גם ממד של תיקון רוחני לנפשה של דינה [חומת אנך].
שתיקתו של יעקב נמשכה גם כאשר חמור, אבי שכם, יצא לדבר עמו, ויעקב נמנע מלענות לו דברים עד הגעת הבנים [רד"ק]. עצם העובדה שחמור העז להגיע לבית יעקב מיד לאחר המעשה, בלא בושה או כלימה, כאילו לא קרה דבר נורא, המחישה את עזות המצח של אנשי המקום. התנהגות זו יצרה תחושה שמעשה הנבלה מותר ומקובל בעיניהם, וזהו הדבר שעורר בהמשך את זעמם העצום של בני יעקב, אף יותר מעצם המעשה עצמו [חתם סופר].