עם היוודע דבר חטיפתה של דינה, משרטט הכתוב את תגובתם המיידית והמורכבת של אחי דינה, הנעה בין זעזוע עמוק לזעם יוקד, ומציף שאלות מוסריות הנוגעות לנורמות ההתנהגות באותה תקופה.
המילה כְּשָׁמְעָם יוצרת חוסר הכרעה תחבירי בפסוק, כפי שמציינים הפרשנים בעקבות התלמוד הירושלמי [מנחת שי, תורה תמימה, נתינה לגר]. קריאה אחת מחברת מילה זו לתחילת הפסוק: האחים עזבו את עבודתם ובָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה בחיפזון מיד כששמעו על המעשה, עוד בטרם הספיק חמור לסיים את דבריו עם יעקב [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר]. קריאה שנייה מחברת אותה להמשך: מיד כששמעו את פרטי המעשה – וַיִּתְעַצְּבוּ. יש הסבורים כי כפילות זו רומזת לשלבים בהבנת האירוע: תחילה שמעו שדינה נלקחה ולכן מיהרו לשוב, ורק כשהגיעו שמעו שנלקחה באונס ולא בפיתוי, ועל כך הגיבו בעצבון וזעם [חתם סופר].
תגובת האחים מורכבת משני רגשות שונים: וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. הפרשנים מבחינים בין העצב לבין החרון. העצב מופנה פנימה – זוהי תחושת שפלות, אובדן ועלבון על כך שאחותם הטהורה נטמאה בידי אדם ערל, דבר המהווה חרפה למשפחתם [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש]. לעומת זאת, החרון (הכעס) מופנה החוצה כלפי שכם עצמו, על עצם מעשה האלימות והעוול, ומלווה ברצון לנקום בו [מלבי"ם, רש"ר הירש]. אגב התיאור הָאֲנָשִׁים, יש שלומדים מכאן שלוי, שהיה אז בן שלוש עשרה, נחשב כבר ל"איש", ומכאן המקור לגיל בר המצווה [ברכת אשר].
הכתוב מנמק את תגובתם בכך שכִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב. המושג "נבלה" מתאר מעשה של השחתה מוסרית המביא קלון לא רק לעושה, אלא בעיקר לקורבן ולמשפחתו [שד"ל, רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמעשה של אונס הוא מתועב גם כלפי בת של אדם פשוט, אך חומרתו מתעצמת שבעתיים כאשר מדובר בבתו של אדם קדוש ורם מעלה כיעקב, ששכם היה צריך לירא מפניו [רד"ק, דעת זקנים, העמק דבר].
סיום הפסוק, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה, מעורר מחלוקת עקרונית בין הפרשנים באשר לרקע המוסרי של עמי האזור:
גישה אחת גורסת כי הביטוי מצביע על כך שמעשה זה חרג אפילו מהנורמות של אומות העולם. מאז תקופת המבול, האומות קיבלו על עצמן גדרים מחמירים ונמנעו מגילוי עריות ומאונס בתולות, ולכן מעשהו של שכם היה חריג וראוי לעונש גם בעיני החברה המקומית [רש"י, מזרחי, תולדות יצחק, בית הלוי].
מנגד, יש החולקים בתוקף וטוענים כי הכנענים היו שטופים בזימה ובעריות, ומעשים כאלה לא נחשבו בעיניהם לפשע כלל. לפיכך, המילים וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה קשורות למילים בְיִשְׂרָאֵל – כלומר, מעשה כזה הוא אסור ואינו מקובל בתוך משפחת יעקב המקפידה על קדושה, גם אם בסביבה הכנענית הוא נחשב לשגרתי [רמב"ן]. תרגום אונקלוס תומך בכיוון זה ומתרגם "לא כשר להיעשות", כלומר זהו איסור הלכתי-מוסרי ברור [מיני תרגומא, אוהב גר].
גישת ביניים מציעה כי אמנם הכנענים היו שטופים בזימה, אך עצם השימוש בכוח, באלימות ובגזל כדי לאנוס אישה ברחוב – הוא מעשה שלא ייעשה באף חברה אנושית מתוקנת [שד"ל, מלבי"ם, העמק דבר].
פירוש ייחודי נוסף מציע לקרוא את המילה וְכֵן במשמעות של כנות, צדק ויושר. לפי פירוש זה, כעסם של האחים לא היה רק על שכם, אלא על כלל אנשי העיר שעמדו מנגד, ראו את חטיפת הנערה מתוך הרחוב, ולא קם איש לעשות משפט צדק ולמחות בידו [הכתב והקבלה].