לאחר חטיפתה ואונס דינה, מתייצבים מנהיגי העיר שכם בפני משפחת יעקב עם הצעת נישואין דיפלומטית, תוך התעלמות מופגנת מן הפשע שקדם לה. תגובתם של אחי דינה מורכבת מתכנון טקטי, זעם עצור ושאלות מוסריות כבדות משקל שנידונו בהרחבה לאורך הדורות.
הפסוק פותח במילים וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב, ומעורר את השאלה מדוע יעקב עצמו, ראש המשפחה, שותק ומותיר את הדיבור לבניו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב שתק מתוך כבוד; מאחר שהפרשה הסבה למשפחה קלון ובושה, הבנים נטלו על עצמם את ניהול השיחה כדי לחסוך מאביהם את הפחיתות שבכך [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המציעים שיעקב שתק משום שהיה שבור ופסיבי בעקבות האירוע הקשה [ביאור שטיינזלץ]. הסבר נוסף קושר את שתיקת יעקב לתוכן התשובה: הבנים ידעו שתשובתם תהיה כרוכה בתחבולה שאינה עולה בקנה אחד עם מידת היושר, ולכן העדיפו להרחיק את אביהם מן המעשה ולקחת את האחריות המוסרית על עצמם [רש"ר הירש], או משום שידעו שיעקב לא יסכים לתוכניתם הקיצונית [אלשיך].
השימוש במילה בְּמִרְמָה מעורר קושי רב בקרב המפרשים: כיצד ייתכן ששבטי ישראל נהגו ברמאות? רבים מן הפרשנים מסתמכים על תרגום אונקלוס ומסבירים שהכוונה כאן אינה להונאה זדונית, אלא ל"חכמה" – תחבולה טקטית ומותרת שנועדה להציל את דינה מידי אדם רשע שגזל אותה בחזקה [רש"י, אור החיים, מזרחי, משכיל לדוד, נתינה לגר].
באשר למהותה של אותה מרמה, הפרשנים נחלקים למספר כיווני חשיבה:
גישה אחת גורסת שהמרמה התבטאה בהצבת תנאי בלתי אפשרי. הבנים דרשו שכל בני העיר ימולו, מתוך הנחה שאנשי שכם יסרבו לכך, או ששכם לא יצליח לשכנעם [ספורנו, חזקוני].
גישה שנייה, אותה מוביל ה[רמב"ן] ואחריו נמשכים פרשנים נוספים [רבנו בחיי, הטור הארוך, ביאור יש"ר], טוענת שהתוכנית המקורית – לה יעקב הסכים – הייתה פשוטה: לשכנע את בני העיר למול, להמתין ליום השלישי שבו הם חלשים וכואבים, ואז להיכנס לעיר ללא שפיכות דמים ולקחת את דינה חזרה הביתה. המרמה הייתה רק בהסתרת כוונתם האמיתית לעזוב מיד לאחר מכן. לפי קו זה, הריגת כלל אנשי העיר נעשתה מאוחר יותר על ידי שמעון ולוי על דעת עצמם, ועל כך בדיוק כעס עליהם יעקב.
גישה שלישית מציגה לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת: הבנים מיקדו את כל זעמם בבעיה הדתית של היות שכם ערל, והעלימו לחלוטין את כעסם על עצם האונס והחטיפה. בכך הם גרמו לשכם להאמין באמת ובתמים שאם רק יפתור את ה"מכשול הטכני" של המילה, המשפחה תתרצה ותתן לו את דינה. לו היו מראים את זעמם על האונס, שכם היה חושד שמתוכננת נגדו נקמה ונשמר לנפשו [אור החיים, מלבי"ם].
פירוש ייחודי ושונה מציע ה[הכתב והקבלה], ולפיו המילה בְּמִרְמָה אינה תיאור של מעשה האחים, אלא ציטוט ישיר של דבריהם לשכם. כלומר, האחים הטיחו בשכם: "במרמה!", כשהם מאשימים אותו בכך שהוא מנסה לעטוף את פשעו האלים והכפוי במילים יפות של שלום ופיוס.
סופו של הפסוק, וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם, מפרנס גם הוא שתי גישות מרכזיות.
חלק מהפרשנים [רש"י, מזרחי, גור אריה] קובעים כי מילים אלו אינן חלק מהדברים שאמרו האחים לשכם, אלא זוהי עדות של התורה (רוח הקודש) המצדיקה את מעשיהם. התורה מסבירה לקורא מדוע הותר לאחים להשתמש במרמה – משום ששכם טמא את אחותם ונהג בהם בנבלה. לו היו אומרים זאת לשכם מפורשות, הוא היה מבין שהם מתכננים רעה.
לעומתם, פרשנים אחרים סבורים שהאחים אכן אמרו זאת לשכם פנים אל פנים. בניגוד לשכם וחמור שניסו לטייח את המעשה ולהציגו כמשא ומתן לגיטימי, האחים דיברו קשות, הציבו את עובדת האונס והטומאה במרכז השולחן, והבהירו כי אינם יכולים להיענות להצעותיו הנדיבות של שכם, שכן כעת הן נראות כ"אתנן זונה" [ספורנו, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, אור החיים].
בנוגע לשאלה המוסרית המרחפת מעל הפרשה – כיצד יכלו שמעון ולוי להרוג את כל אנשי העיר – ה[רמב"ן] דוחה בתוקף את דעת הרמב"ם (הסבור שאנשי העיר התחייבו מיתה כי לא העמידו את שכם לדין על הגזל). ה[רמב"ן] מסביר שאנשי שכם אכן היו רשעים ועובדי עבודה זרה שדמם נחשב כמים, אולם ליעקב ובניו לא הייתה סמכות חוקית לשפוט אותם. שמעון ולוי פעלו מתוך יצר נקמה ופגעו באנשים שהיו כפופים לשכם ולא פגעו ישירות במשפחה, ועל כך קילל יעקב את אפם. מנגד, יש המצדיקים את הפעולה לחלוטין בטענה שיחסי משפחת יעקב ואנשי שכם היו כיחסי שתי אומות. ברגע שבן האומה הכנענית פרץ את הגדר ופגע בישראל, הדבר נחשב להכרזת מלחמה שהתירה לאחים לצאת למלחמת חורמה נגד העיר כולה, כפי שמקובל בדיני מלחמה בין עמים [גור אריה, ברכת אשר על התורה].