הסכמתם של אנשי עיר שלמה לעבור הליך כירורגי קשה בגיל מבוגר מהווה אירוע חריג, הממחיש עד כמה רחוק מוכנים בני אדם ללכת בעבור בצע כסף. רוב הפרשנים מסכימים כי היענותם של אנשי שכם לא נבעה ממניעים דתיים או מרצון להתגייר, אלא משאיפה להשתלט על רכושו הרב של יעקב. הליך המילה למבוגרים הוא כואב וקשה בהרבה מאשר לתינוקות [ביאור שטיינזלץ], והעובדה שהסכימו לסבול צער כה רב מעידה על רדיפת הבצע שלהם [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הכתוב מדגיש כי הנימולים היו כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. ביטוי זה מתייחס לאזרחי העיר המרכזיים, אותם אנשים חשובים המתאספים בשער העיר לצרכי ציבור, ומוציא מכלל זה עבדים, אורחים, סוחרים זרים [קונטרס חיבה יתירה] ואת פשוטי העם [העמק דבר]. כמו כן, ההדגשה על אנשי העיר ממעטת את תושבי הכפרים הסמוכים, שלא קיוו לזכות בשלל ולכן לא מלו את עצמם [מלבי"ם], שכן הדבר הוטל רק על תושבי העיר עצמה [הדר זקנים]. הציווי וַיִּמֹּלוּ כׇּל זָכָר מלמד שהמילה הקיפה את כולם, לרבות הטף [קונטרס חיבה יתירה]. מבחינה מעשית, חמור ושכם מלו את עצמם תחילה, ורק לאחר שהחלימו יכלו למול את שאר בני העיר [העמק דבר].
פרשנים רבים עומדים על ההבדל הלשוני בין הביטוי יֹצְאֵי שַׁעַר המופיע כאן, לבין הביטוי "בָּאֵי שַׁעַר" המופיע אצל אברהם בקניית מערת המכפלה. בעוד שאצל אברהם אנשים באו לעיר מרצונם החופשי כדי לכבד את שרה או לאשר את הקניין, הרי שבשכם המצב היה הפוך. אנשי העיר שמעו את דברי חמור ושכם, אך הדבר לא מצא חן בעיניהם [חומת אנך]. מתוך פחד מפני צער המילה, החלו התושבים לברוח ולצאת מן העיר [פענח רזא, בכור שור]. בעקבות זאת, חמור ושכם כפו עליהם את המעשה בכוח, וקבעו כי אף אדם לא רשאי לצאת משערי העיר בטרם יימול בעל כורחו [חזקוני, צאינה וראינה].