נקודת השיא של פרשת חטיפת דינה מתנקזת לרגע שבו תכנון קר רוח, קנאת אחים וזעם מתפרץ חוברים יחד לפעולת תגמול חסרת תקדים.
העיתוי שנבחר לפעולה הוא בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו היום שבו הכאב הפיזי מגיע לשיאו והחולשה הגופנית של הנימולים היא הגדולה ביותר [רד"ק, רבנו בחיי, תורה תמימה]. עם זאת, יש המציינים כי ייתכן שהסכנה והכאב גדולים יותר דווקא בימים הראשונים, אך האחים המתינו ליום השלישי משום שעיר שלמה אינה יכולה למול את עצמה ביום אחד, ורק ביום זה הושלמה המילה של כלל התושבים וכולם היו מושבתים [טור, הדר זקנים, דעת זקנים].
לצד ההסבר הפיזי, פרשנים רבים מציעים רובד פסיכולוגי למילים בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. הכאב לא היה רק גופני, אלא כאב לב וחרטה עמוקה. אנשי שכם התחרטו על שהסכימו למול את עצמם, שכן הבינו שהדבר יהפוך אותם לשנואים על העמים השכנים. מתוך חרטה זו, הם קשרו קשר להתאסף ולהרוג את משפחת יעקב מיד כשיחלימו. דינה, שעדיין שהתה בבית שכם, שמעה על המזימה והעבירה מסר לאחיה. לפירוש זה, פעולת האחים לא הייתה רק נקמה, אלא מכת מנע של הגנה עצמית [הכתב והקבלה, מלבי"ם, רא"ש, חזקוני, הדר זקנים].
הכתוב מדגיש כי הפועלים הם שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. אזכור היותם בני יעקב בא להדגיש את הניגוד הטרגי: אף על פי שהיו בניו, הם נהגו כאנשים זרים ופעלו על דעת עצמם מבלי ליטול עצה מאביהם [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. המילה "שני" מלמדת שלמרות שפעלו יחד, כל אחד מהם הונע ממניע פנימי שונה – האחד פעל מתוך קנאה אנושית לכבוד המשפחה, והשני מתוך קנאה טהורה לשם ה׳ [העמק דבר]. שמעון ולוי לקחו על עצמם את המשימה משום שלאחים האחרים היו סיבות שונות להימנע מהתערבות, כגון מעמדם או מעורבותם באירועי עבר במשפחה [שפתי כהן].
הם מכונים כאן אֲחֵי דִינָה משום שרק הם היו מוכנים למסור את נפשם בפועל כדי להצילה, ובכך הוכיחו את אחוותם האמיתית [רש"י, מזרחי, רד"ק, בכור שור]. התואר אִישׁ חַרְבּוֹ חושף פרט מפתיע על גילם: שמעון ולוי היו באותה עת נערים צעירים בני שלוש עשרה בלבד. מכאן לומדים הפרשנים כי גיל שלוש עשרה הוא הגיל שבו נער נחשב ל"איש" ונושא באחריות למעשיו [רבנו בחיי, תורה תמימה, הכתב והקבלה].
כיצד הצליחו שני נערים להכניע עיר שלמה? המילים וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח זוכות לשני כיווני פירוש עיקריים. כיוון אחד מייחס את הביטחון לתושבי העיר: אנשי שכם ישבו שאננים, סמכו על הסכם השלום שכרתו ולא העלו בדעתם שיותקפו [רשב"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הכיוון השני מייחס את הביטחון לשמעון ולוי: הם נכנסו לעיר בביטחון עצמי מוחלט, כאילו היו צבא רב, כשהם סומכים על זכותו של יעקב אביהם או על תפילותיו של אברהם [רש"י, כלי יקר, רד"ק].
התוצאה הקטלנית, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, מעוררת את השאלה המוסרית בדבר הריגת כלל תושבי העיר. הפרשנים מציגים מספר הצדקות למעשה. ראשית, התושבים לא היו חפים מפשע; הסכמתם למילה נבעה מבצע כסף, מתוך כוונה מחושבת לשדוד את רכושו של יעקב [ספורנו, חזקוני, מלבי"ם]. שנית, על פי דיני בני נח, חובה על חברה להקים מערכת משפט שתעניש על מעשי גזל. מכיוון שאנשי העיר ראו את שכם חוטף את דינה ושותקים, הם נשאו באחריות קולקטיבית שהפכה אותם לחייבי מיתה [אור החיים, מלבי"ם, ברטנורא, שפתי כהן]. בנוסף, כפי שהוזכר, תושבי העיר תכננו לרצוח את בני יעקב, ולכן דינם היה כדין רודף [אור החיים]. ההרג כלל לא רק את תושבי הקבע אלא גם סוחרים ואורחים ששהו בעיר, עובדה שמסבירה מדוע יעקב חשש כל כך מנקמת הערים השכנות [קונטרס חיבה יתירה].
עם זאת, יש המדגישים כי למרות שהמניע המקורי של האחים היה טהור ונועד להגן על כבוד אחותם וליצור הרתעה הכרחית כדי שמשפחת יעקב לא תירמס, הרי שהאמצעי שבו נקטו – טבח המוני של כלל האוכלוסייה – היה חריגה בוטה מגבולות הצדק, ולכן ספג את ביקורתו הנוקבת של יעקב [רש"ר הירש].