בראשית, פרק ל״ד, פסוק כ״ה

בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי למילת אנשי העיר, כאשר חולשתם הגופנית הגיעה לשיאה והם היו בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וגם מלאי חרטה ותכנוני רצח, יצאו שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי למכת מנע. למרות שפעלו על דעת עצמם מבלי להתייעץ עם אביהם, הם הוכיחו את מסירותם האמיתית כאֲחֵי דִינָה כאשר כל אחד מהם, בהיותו נער בן שלוש עשרה שכבר נושא באחריות למעשיו כאִישׁ חַרְבּוֹ, סיכן את חייו להצלתה. הם תקפו את העיר בֶּטַח, תוך ניצול שאננות התושבים או מתוך ביטחון עצמי בזכות אבותם, ובמהלך הפעולה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. תושבי העיר נענשו על אחריותם הקולקטיבית לחטיפה ועל תכנונם לפגוע במשפחת יעקב, אך למרות הצורך בהרתעה והגנה עצמית, הטבח ההמוני חרג מגבולות הצדק.