תשובתם הנוקבת של שמעון ולוי לתוכחת אביהם יעקב מציגה התנגשות בין החשש מסכנה קיומית לבין הדרישה לכבוד המשפחה ולצדק. האחים מסרבים להשלים עם יחס מבזה כלפי אחותם ומתנגדים בתוקף להפיכתה למושא של מקח וממכר [ביאור שטיינזלץ]. לטענתם, מוטב לעמוד בסכנה מאשר לספוג חרפה כזו [בכור שור]. יתרה מכך, הם מציגים תפיסה אסטרטגית ולפיה שתיקה מול עוולה כזו תשדר חולשה, ותגרום לכך שיושבי הארץ יפגעו במשפחתם המעטה כרצונם. דווקא פעולת הנקמה היא זו שתיצור הרתעה ותמנע מאויביהם לקום עליהם [ספורנו, אור החיים, מלבי"ם].
הצדקה נוספת למעשיהם נוגעת למוניטין של דינה ולמעמדו הרוחני של יעקב. אם היו מחרישים, הסביבה הייתה מניחה שדינה הסכימה למעשה והיא אכן זונה, מה שהיה מותיר בה כתם עולם [ביאור יש"ר, פרדס יוסף]. הישארותה שם והיטמעותה בין הגויים היו נחשבות כזנות מרצון, דבר שהיה פוסל את יעקב מעבודת השם, ולכן המעשה נועד גם להגן על קדושתו של האב [חתם סופר]. מבחינה משפטית, הריגת אנשי העיר כולה מוצדקת משום שגזל הוא אחד משבע מצוות בני נח. בני העיר ראו ששכם גזל את דינה, ומשלא דנו אותו על כך, התחייבו כולם מיתה [רא"ש].
בביאור המילה הַכְזוֹנָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה אינה לזונה ממש, אלא למושג של "הפקר". מכיוון שדינה הייתה קטנה ונאנסה, היא לא הפקירה את עצמה לזנות. לכן, טענת האחים היא ששכם התייחס אליה כאל רכוש מופקר וחסר בעלים שכל אחד יכול לעשות בו כרצונו [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד].
מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה. זונה היא אישה שאין מי שיתבע את עלבונה, והאחים מבהירים שדינה אינה כזו, שכן יש לה אחים שיילחמו עבורה [ספורנו, רד"ק]. גישה אחרת מסבירה ששכם וחמור שיקרו וטענו שדינה נתרצתה למעשה. בכך הם הוציאו עליה שם רע של זונה, ומשום שפעלו בשקר ובתרמית, האחים הרגישו מוצדקים להשיב להם בתרמית משלהם [הכתב והקבלה]. פן משפטי נוסף מציע כי בן נח נידון למוות על גילוי עריות אך פטור על ביאה עם זונה, והאחים זעמו על כך ששכם סבר שיוכל להתייחס אליה כזונה וכך להיפטר מעונש [רלב"ג].
לגבי המילה יַעֲשֶׂה, רוב הפרשנים מסכימים שהיא מתייחסת לשכם, כלומר, האם ייתכן ששכם יעשה זאת. אולם, ישנה דעה ולפיה המילה מכוונת כלפי יעקב עצמו. לפי פירוש זה, האחים הטיחו דברים כלפי אביהם מתוך כעס, ושאלו האם הוא זה שיאפשר לאחותם להיעשות כזונה [קונטרס חיבה יתירה].
הבחירה במילים אֶת־אֲחוֹתֵנוּ מדויקת ונושאת משמעות רבה. המילה אֶת אינה משמשת כאן במובן של "עם", שכן פירוש כזה היה מרמז שדינה שיתפה פעולה או ששכם רק התנהג עמה כזונה. השימוש במילה מצביע על פעולה ישירה: שכם הפך את דינה עצמה לאובייקט מופקר [רא"ש, ריב"א, מזרחי, לבוש האורה]. בנוסף, המילה כתובה בלשון יחיד ולא ברבים, כדי להדגיש שמדובר באחותם היחידה והמיוחדת [חזקוני, מנחת שי]. העובדה שהם מכנים אותה "אחותנו" ולא "בתנו" כפי שאמר יעקב, מלמדת שהם נטלו על עצמם את האחריות הבלעדית להגן עליה ולנקום את כבודה [קונטרס חיבה יתירה].