שכם בן חמור, נשיא הארץ, מחזיק בדינה בביתו ומנסה להכשיר את מעשה הנבלה שעשה. באמצעות הצעת ממון בלתי מוגבלת, הוא מבקש לשכנע את יעקב ובניו להסכים לנישואין רשמיים, מתוך תפיסה שגויה כי עושר חומרי יכול לכפר על פגיעה מוסרית כה קשה.
המונח מֹהַר מתייחס לכתובה, הסכום הבסיסי הניתן לבתולה, או לסבלונות ומתנות שהחתן שולח לכלה [רוב הפרשנים]. לעומת זאת, וּמַתָּן מתייחס לתוספת של מגדנות, כסף וזהב המוענקים לאבי הנערה ולאחיה [רמב"ן, ביאור יש"ר]. המילה הַנַּעֲרָ נכתבת בפסוק חסרת אות ה' בסופה, אך נקראת כנקבה [מנחת שי].
בבקשתו הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, שכם מציע לשלם כל קנס או סכום שיושת עליו כפיצוי על חטאו, ומוכן לעמוד בכל דרישה כספית שיציבו לו [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שדינה כבר נמצאת תחת ידו בארמונו, והוא אינו חושש שמשפחתה תעז לחלצה בכוח מידי נשיא הארץ, הוא זקוק להסכמתם. הסיבה לכך היא שדינה מסרבת לו, צועקת ובוכה ללא הרף. שכם מבין שרק הסכמה מרצון של משפחתה תפייס אותה ותרגיע את התנגדותה [רמב"ן, הטור הארוך].
מבחינה משפטית, הבטחה לתת מתנה מרובה ובלתי מוגבלת אינה נחשבת בדרך כלל למחייבת, שכן ההנחה היא שהאדם אינו מתכוון לכך באמת. אולם שכם מדגיש את המילה עָלַי, כדי להבהיר שעבורו, כמלך ועשיר, שום סכום אינו נחשב מוגזם ולכן הבטחתו שרירה וקיימת. יתרה מכך, אהבתו העזה לדינה ומעמדו כחתן גורמים לו להתחייב בלב שלם [פני דוד]. הוא אף מצהיר וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, כלומר, הוא מתחייב לשלם את הכול באופן מיידי ומראש, ולא רק כהבטחה עתידית [העמק דבר, פני דוד].
שכם מנסה להפוך את מעשיו לעסקה כלכלית, מתוך מחשבה שאם ישלם בדיעבד, הפשע יימחק וייהפך לקניין חוקי [פרדס יוסף]. הוא, בהיותו אדם מנוול, מניח שיעקב יסתנוור מההון העצום ויתרצה למסור את בתו לאיש כנעני תמורת בצע כסף. אולם, הוא טועה לחלוטין בהבנת מוסר המשפחה; יעקב, שהתברך בעושר ואינו רודף ממון, כואב את חרפת בתו. לכן, בתשובתם של בני יעקב, הם מתעלמים לחלוטין מההצעה הכספית [ביאור יש"ר]. בני יעקב מבינים שמעשה הטומאה הוא פשע חמור שאין לו כפרה בממון. בעוד שכם ואביו סבורים שהכסף והסכמתם למול את עצמם יכפרו על הכול, האחים רואים בעצם הפגיעה בדינה חטא בלתי נסלח, ולכן הם עונים לו במרמה [צרור המור].