בראשית, פרק ל״ד, פסוק י״ד

בתגובה להצעת הנישואין של שכם, בני יעקב מציבים תנאי סף פיזי ודתי, תוך שהם מסיטים בתחכום את מוקד הדיון ממעשה האונס שקדם להצעה.

כאשר הם אומרים לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ, הם מדברים בפועל בשם אביהם ולכן מתייחסים אליה כאל אחותם כלפי עצמם [רבנו בחיי], והדבר נכון לגבי דינה או לגבי כל אישה החוסה תחת כנפי משפחת ישראל [העמק דבר].

הסירוב מופנה כלפי נישואין לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה. הערלה מוגדרת כעור החיצון, המהווה תוספת מכבידה על האדם. יש המבארים כי הסרת הערלה אינה מצביעה על פגם בבריאתו של ה', אלא היא פעולה שנועדה להשלים את האדם מבחינה מוסרית, בדומה לחיתוך חבל הטבור שנוצר על ידי ה' אך מיועד להיחתך [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].

הנימוק המרכזי לסירובם הוא כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי חיתון עם אדם ערל מהווה פגם, גידוף וכתם חברתי עמוק לדורות, שכן המילה "ערל" עצמה משמשת ככינוי גנאי ועלבון. בנוסף, חיתון כזה עלול ליצור רושם שאין בנמצא גברים מהולים וראויים שניתן להתחתן עמם [ספורנו]. מנגד, יש המפרשים את החרפה כחשש מפני לעג עתידי: אם לא ישוו את מצבם הפיזי, עלולים המקומיים הערלים לבזות בעתיד את בני ישראל ולראות במילה שלהם מום גופני [חזקוני, צאינה וראינה].

טענה זו שזורה בתחבולת מרמה מוצדקת כלפי מי שפגע בהם. בני יעקב מתעלמים במכוון ממעשה הזנות והטומאה שכבר נעשה, ומציגים מצג שווא לפיו המניעה היחידה לנישואין היא המצב הפיזי העכשווי [מלבי"ם]. מכיוון ששכם ניסה להעלים את נבלותו, הם עונים לו באותה מטבע, ויוצרים משא ומתן הנראה ענייני. שכם נופל בפח וטועה לחשוב שאם רק יסיר את ערלתו, חרפת המעשה תימחק ומשפחת יעקב תסכים להתמזג עמו, מבלי להבין את כוונתם הנסתרת [העמק דבר, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה].