מפגש טרגי בין נערה זרה לבין שליט מקומי בעל כוח מוחלט הופך לנקודת מפנה הרסנית. נסיך העיר מנצל את מעמדו העליון כדי לחטוף את הנערה ולפגוע בה, בידיעה שאיש מתושבי המקום לא יעז לעמוד בדרכו או להושיע אותה.
התואר נְשִׂיא הָאָרֶץ אינו רק ציון מעמד, אלא הסבר למציאות העגומה: שכם, שככל הנראה שלט בעיר יחד עם חמור אביו, נהנה מכוח שלטוני מוחלט שהפך את תושבי המקום לתלויים בו לחלוטין. משום כך, זעקותיה של הנערה נותרו ללא מענה וללא מושיע [אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. חטאו של שכם היה משולש: גזל וחטיפה בכוח הזרוע, טומאת בעילתה על ידי ערל, ואונס אכזרי [מלבי"ם]. יש הדורשים את שיוכו לעם הַחִוִּי כרמז לאופיו הארסי, המכיש כנחש [שפתי כהן].
כאשר הכתוב מתאר וַיִּקַּח אֹתָהּ, הכוונה היא ללקיחה אלימה לתוך ביתו וחדרו הפרטי, וזאת בעל כורחה וללא כל כוונת נישואין [העמק דבר, ביאור יש"ר].
השלב הבא, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, מתאר את עצם מעשה האונס [ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה אֹתָהּ במקום "עִמָּהּ" מדגיש את החד־צדדיות של המעשה ואת היותו באונס מוחלט [העמק דבר], אם כי יש הסבורים שמשמעות המילה היא פשוט "עִמָּהּ" [שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי פעולה זו מתייחסת לביאה כדרכה, כלומר יחסי אישות טבעיים [רש"י].
המילה החותמת את הפסוק, וַיְעַנֶּהָ, מעוררת דיון נרחב בקרב הפרשנים, המחפשים את משמעות ה"עינוי" שנוסף על עצם השכיבה. ניתן לזהות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מסבירה שהעינוי נובע מעצם היותה בתולה, והכתוב מתאר את הכאב הפיזי שכרוך בלקיחת בתוליה [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, מחוקקי יהודה].
הגישה השנייה רואה בעינוי ביטוי לאונס הנפשי והפיזי. כל בעילה בכפייה מוגדרת כעינוי, והכתוב מדגיש זאת כדי לספר בשבחה של דינה: למרות ששכם היה נשיא הארץ ובעל שררה, היא מעולם לא נתרצתה לו [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, אף אם מדובר במעשה טבעי שאשה עשויה ליהנות ממנו, צערה של הנערה הצדקת מהנאתו של הרשע הפך את החוויה כולה לעינוי מוחלט, עד שהיה ניכר בה שאינה חפצה בו [אור החיים].
הגישה השלישית מפרשת את העינוי כתוספת של מעשים חריגים או מתמשכים. יש המפרשים ששכם בא עליה גם שלא כדרכה (שלא כדרך הטבע), מעשה המשקף את השחתתם המוסרית של אנשי המקום שהיו שקועים בעריות [רש"י, רלב"ג, פרדס יוסף]. אחרים מסבירים שהעינוי התבטא בביאות חוזרות ונשנות בעל כורחה בעת שהייתה כלואה בביתו, או בעינוי הנפשי העמוק שחוותה מידיעתה כי נבעלה לערל בזנות, ובעקבות כך סברה ששוב לא תוכל להינשא לאדם הגון לעולם [העמק דבר, תורה תמימה, פרדס יוסף].
הבדל דק אך משמעותי קיים בסדר הפעולות בפסוק: קודם וַיִּשְׁכַּב ואחר כך וַיְעַנֶּהָ. זאת בניגוד למעשה אמנון ותמר, שם קדם העינוי לשכיבה. הבדל זה מוביל חלק מהפרשנים למסקנה שייתכן כי דינה פותתה תחילה, ורק לאחר מכן החל העינוי והאונס המתמשך, בעוד שתמר נאנסה באלימות מתחילת האירוע [הטור הארוך, העמק דבר, מחוקקי יהודה].