לאחר טבח אנשי שכם בידי שמעון ולוי, המוקד עובר אל השלכות המעשה ואל שאר האחים. התיאור מתמקד בביזת העיר, ומעורר שאלות מוסריות ומשפטיות באשר להצדקת לקיחת הרכוש והאשמת כלל תושבי העיר במעשה נבלה של אדם אחד.
הביטוי בְּנֵי יַעֲקֹב מתייחס לשאר האחים, אלו שלא השתתפו בהריגה עצמה, אשר הגיעו אל העיר לאחר מעשה [מלבי"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים את ההבדל בין האחים בכך ששמעון ולוי הרגו את אנשי העיר משום שעברו על מצוות בני נח, ולכן לא נגעו ברכושם שעובר כדין ליורשיהם. לעומתם, שאר האחים סברו כי תושבי שכם שנימולו נחשבו לגרים אמיתיים, ומכיוון שגר שמת ללא יורשים יהודים רכושו הופך להפקר, הם ראו היתר משפטי לבזוז את העיר [חתם סופר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאחים בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים במטרה לפשט את גופות ההרוגים מן הבגדים ולקחת מהם את חפציהם. מנגד, יש החולקים על כך וטוענים כי אין זה הגיוני שהאחים יטרחו להפשיט בגדים פשוטים וספוגי דם כאשר ממתין להם שלל רב ויקר ברחבי העיר. לפי גישה זו, המילה עַל משמעותה "מלבד" או "בנוסף", כלומר: בנוסף לחללים שכבר עשו בהם, האחים המשיכו ובזזו גם את העיר כולה [הכתב והקבלה].
ביזת העיר לא נבעה מחמדנות גרידא, אלא מתחושת צידוק מוסרי ורצון לנקום באנשי רשע [ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה]. בנוסף, הביזה שימשה כגביית תשלום פיצויים על הבושה העצומה שנגרמה למשפחה. על פי הדין, אונס מחייב בתשלום קנס למשפחת הנערה, והאחים העריכו כי גם כל רכוש העיר אינו מספיק כדי לכסות את עלבונם [אור החיים, מלבי"ם]. אף על פי שאנשי שכם נהרגו, הכלל המשפטי הפוטר אדם מתשלום ממוני כאשר הוא נידון למוות אינו תקף לגבי גויים, ולכן היה מותר לגבות מהם את החוב [אור החיים, פרדס יוסף]. טעם נוסף לביזה הוא מידה כנגד מידה: אנשי שכם מלכתחילה תכננו להתבולל במשפחת יעקב כדי להשתלט על רכושם, ולכן האחים עשו להם בדיוק את מה שזממו לעשות [ביאור יש"ר].
הכתוב מנמק את הביזה במילים אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. מתעוררת השאלה מדוע הפועל מופיע בלשון רבים, הרי רק שכם בן חמור ביצע את המעשה בפועל? הפרשנים מסכימים כי תושבי העיר נחשבו לשותפים מלאים לפשע משום שידעו על החטיפה, ראו את שכם לוקח את דינה בכוח, בחרו לשתוק ולא מיחו בידו. הכלל הוא שמי שיש בידו למחות ואינו עושה זאת, נחשב כמי שנתפס באותו עוון [רד"ק, הכתב והקבלה, חתם סופר, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, מעשים של חטיפת נשים היו נורמה מקובלת ומוסכמת בחברה זו. אנשי העיר ראו במעשהו של שכם דבר חיובי, קיוו לנהוג כמותו בעתיד ולקחת מבנות יעקב, ואף שיתפו פעולה באופן פעיל כאשר הסכימו למול את עצמם כדי להכשיר ולייפות את המעשה [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. גישה נוספת תולה בהם את האשמה באופן עקיף: עצם ההתקהלות של בנות הארץ בעיר היא שגרמה לדינה לצאת החוצה ולהילכד, ולכן האשמה מתגלגלת עליהם [העמק דבר].