יצא לכם פעם לראות מישהו עושה מעשה לא טוב, ואף אחד מסביב לא אמר לו להפסיק? תארו לעצמכם איך זה מרגיש. אחרי ששמעון ולוי פעלו בעיר שכם, הגיעו לשם שאר האחים. המילים בְּנֵי יַעֲקֹב מתכוונות לאחים האחרים, אלה שלא השתתפו במעשה עצמו אלא באו לעיר רק לאחר מכן.
כשהם הגיעו, הם בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, כלומר הם אספו ולקחו את החפצים והבגדים שנשארו שם. בנוסף, הם לקחו רכוש מתוך העיר. למה הם עשו את זה? לא בגלל שהם רצו להתעשר. הם עשו זאת כתשלום קנס על הבושה הגדולה והצער שנגרמו למשפחה שלהם. חוץ מזה, אנשי שכם בעצמם תכננו מההתחלה להתחבר למשפחת יעקב רק כדי להשתלט על הרכוש שלהם, ולכן האחים עשו להם בדיוק את מה שהם זממו לעשות.
אבל יש כאן שאלה מעניינת. הרי רק איש אחד, שכם בן חמור, פגע בדינה. אז למה כתוב אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם בלשון רבים, כאילו הרבה אנשים עשו את זה? התשובה היא שכל תושבי העיר ידעו על מה שקרה. הם ראו שלוקחים את דינה בכוח, אבל הם בחרו לשתוק ולא לעשות כלום, ואפילו חשבו שזה מעשה מקובל ובסדר. הכלל כאן הוא חשוב מאוד לחיים שלנו: כשמישהו רואה מעשה רע, יכול למחות ולעצור אותו אבל בוחר לשתוק, הוא נחשב כאילו הוא בעצמו שותף למעשה.