תארו לעצמכם שאתם מגלים שמישהו מתכנן לפגוע במשפחה שלכם. מה הייתם עושים כדי להגן עליהם? זה בדיוק מה שקרה לשמעון ולוי. אנשי שכם עברו ברית מילה, והגיע הזמן שנקרא בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, שהוא היום שבו הכאב בגוף הוא הכי חזק. אבל התורה מספרת על בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים לא רק בגלל הכאב הפיזי. אנשי העיר התחרטו על ההסכם שעשו ותכננו להתאסף ולתקוף את משפחת יעקב ברגע שיבריאו. דינה, שהייתה עדיין בשכם, שמעה על התוכנית הרעה והצליחה להעביר הודעה לאחים שלה.
ברגע ששמעו זאת, שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי החליטו לצאת מיד לפעולת הגנה, למרות שפעלו על דעת עצמם ולא התייעצו עם אבא שלהם. הם נקראים כאן אֲחֵי דִינָה כי הם היו היחידים שהיו מוכנים לעשות הכול כדי להציל את אחותם, וכך הוכיחו אהבת אחים אמיתית. כל אחד מהם לקח אִישׁ חַרְבּוֹ. המילה "איש" מגלה לנו פרט מפתיע: שמעון ולוי היו בסך הכול נערים בני שלוש עשרה. מכאן לומדים שבגיל הזה נער מתחיל להיחשב לאיש שלוקח אחריות על מעשיו.
למרות שהיו רק שני נערים מול עיר שלמה, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח. הם נכנסו לעיר בביטחון עצמי מלא ובאומץ, כי הם סמכו על ה'. בסופו של דבר וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. זה אולי נשמע קשה, אבל אנשי העיר לא היו חפים מפשע. הם תכננו לרצוח את משפחת יעקב, רצו לקחת את הרכוש שלהם, וגם ראו את המעשה הרע שנעשה לדינה ושתקו במקום לעשות משפט צדק. שמעון ולוי הרגישו שהם חייבים להגן על המשפחה שלהם כדי שאף אחד מהעמים מסביב לא יחשוב שמותר לפגוע בהם.